עם צאת הביוגרפיה המצוינת שכתב על נעמי שמר מוטי זעירא – “על הדבש ועל העוקץ”, (הוצאת “כתר”, 499 עמ’), עמדה למבחן הטענה כי המשוררת המנוחה מעולם לא עברה מ”השמאל” ל”ימין”. אלה היו דעותיה מאז ומעולם. רשימה ראשונה מתוך שתיים
בהרצאות שאני נושא על נעמי שמר ושירתה, אני מנסה להפריך את האקסיומה על המהפך שחל, כביכול, בהשקפת עולמה ובעמדותיה הפוליטיות לאחר מלחמת ששת הימים (או יש האומרים – לאחר נישואיה למרדכי הורביץ), כאשר חצתה את הקווים ועברה מהשמאל לימין, מתנועת העבודה ל”גוש אמונים”.
טענתי היא שנעמי שמר דבקה כל חייה בערכים ובדרך עליהם התחנכה בביתה, בקיבוצה כנרת ובתנועת העבודה. בשימוש בשיריה, אני נוהג לומר, שהיא המשיכה כל חייה לשיר את “שירו של אבא” ופתאום מצאה עצמה כ”איש מוזר”.
עם צאת הביוגרפיה המצוינת שכתב על נעמי שמר מוטי זעירא – “על הדבש ועל העוקץ”, (הוצאת “כתר”, 499 עמ’), הסתקרנתי מאוד: האם הספר יאושש את טענתי? האם הוא יגרום לי לבחון אותה מחדש? או אולי הוא יציג עמדה אחרת שלא תשכנע אותי?
הספר מחזק באופן משמעותי את הטענה. הוא גם מוסיף לה רובד שלא הייתי מודע לו – המשמעות המכוננת של מלחמת השחרור והקרבות על עמק הירדן, בהם איבדה רבים מחבריה הקרובים, על עיצוב השקפת עולמה זו. הפרק על מלחמת השחרור הוא, בעיניי, הפרק החזק והטוב בספר.
מתוך הספר: “הוחלט פה אחד שאת כנרת אין נוטשים, יהא המחיר אשר יהא… מי שיחפש את שורשיה העמוקים של תפיסותיה העתידיות של נעמי שמר ביחס לארץ ישראל, מן הראוי שיתבונן גם אל רגע היסטורי טעון זה, כשכנרת נלחמת על חייה במלחמת העצמאות”
המלחמה
בהגיע נעמי שמר לגיל מצוות, לקחה אותה אִמהּ, רבקה, לטיול חניכה אל מקורות הירדן. טיול מכונן זה, על פי עדותה של נעמי עצמה, היה ההשראה לשירה “לשיר זה כמו להיות ירדן”; אחד השירים שביקשה כי יושרו בהלווייתה. “השנה היא 1943, ימי מלחמה בארץ, סכנה לנוע בכבישים וחשש גדול מהתנכלויות ערבים. לרבקה זה לא הפריע – זאת ארץ ישראל שלנו וצריך להכירה דרך הרגליים”. במכתב לאִמהּ, לאחר כתיבת “לשיר זה כמו להיות ירדן”, כתבה נעמי: “עניין של עשרים ותשע שנים קטנות. את רואה? שום דבר לא הולך לאיבוד!”.
את החינוך, ברוח זו, לא קיבלה נעמי רק מהוריה, אלא גם ממדריכיה ומוריה. “בסוף כיתה י”א יצאו תלמידי ‘בית ירח’, עם כיתה מקבילה מבית הספר בעין חרוד, לטיול בן תשעה ימים לעקבה, שעל חוף ים סוף. הדרך הייתה קשה ומפרכת ולא פעם שקעו בחול ונדרשו לדחוף בידיהם את המשאיות. מדי פעם, עצרו, פרשו כיסוי בד גדול בין שתי המשאיות ותחתיו הרביצו המורים תורה, כראוי ל’טיול לימודי’. סטולר, המורה לגאוגרפיה, הסביר על הגאולוגיה של האזור; שמואלי, המורה לבוטניקה, לימד על צמחיית המדבר; ושלמה נאמן, מחנך כיתתה של נעמי והמורה לתנ”ך, הקריא את סיפורי יציאת מצרים. כשהגיעו לעקבה, מפרץ אילת נפרש לעיניהם במלוא יפעתו, נעמד משה כרמי, המורה הנערץ ומחנכה של הכיתה מעין חרוד והכריז התרגשות:’וארשתיך לי לעולם!’.
“תוך כדי נסיעתם בחזרה הביתה, על הספסלים בחלק האחורי של המשאית, חיברה נעמי מילים חדשות לשירו של אלתרמן ‘כחול ים המים’, שהעבירו את ההתרגשות שחולל בהם הטיול: ‘כָּחֹל יַם הַמַּיִם/ יַמֵּךְ אֵילַת – כִּפְלַיִם/ אוֹרִים כָּל שָׁמַים/ אֵיך אֵין כִּשְׁמֵי אֵילַת לָאוֹר./ אֵילַת הָאִירִי לָנוּ אוֹרָהּ/ לִשְׁמֵך מִדְבָּר נַעֲבוֹרָה/ וְלֹא נִסוֹג וְלֹא נַחְזוֹרָה/ עַד אִם חִידַת יַמֵּךְ נִפְתֹּר./ יָם יָם יָמֵּנוּ/ בָּדָד נִשְׁמַר עֲדֵי בּוֹאֵנוּ/ אֱמֶת כִּכְלִי הַחֵן הוּא/ עָלָיו בָּנָיו יֵדְעוּ לִשְׁמֹר'”.
כפי שציינתי, קרבות מלחמת השחרור בעמק הירדן, הקרבות על כנרת ונפילת חבריה, היו בין האירועים שעיצבו את השקפת עולמה. אציג כאן מספר ציטוטים מתוך הפרק על המלחמה, שיכולים להאיר על הקשר בין החוויה, לבין עיצוב דרכה ותפיסותיה.
“המפקדה המקומית בכנרת כינסה לפגישת חירום כמה עשרות מחברי הקבוצה – כל חברי כנרת שיכלו להתפנות מעיסוקיהם הביטחוניים. הוחלט פה אחד שאת כנרת אין נוטשים, יהא המחיר אשר יהא… מי שיחפש את שורשיה העמוקים של תפיסותיה העתידיות של נעמי שמר ביחס לארץ ישראל, מן הראוי שיתבונן גם אל רגע היסטורי טעון זה, כשכנרת נלחמת על חייה במלחמת העצמאות. אנשי כנרת, קודרים ונחושים, כרתו ברית דמים עם אדמתם והיא עמדה עכשיו למבחן עליון. כל שהוטבע בנעמי מילדותה צף ועלה ברגע משברי זה: החיבור הבלתי אמצעי לנוף העמק, לטבע, לחבורת האנשים המתעקשים להפוך פיסת ארץ חשופה ולוהטת למקום, לבית”. 18 שנים מאוחר יותר, כתבה נעמי: “המלחמה הזו חצתה את חיי לשני חלקים”.
ההתיישבות
על מהותו ומשמעותו של שירה “שירו של אבא”, שאותו הזכרתי בראשית המאמר, כתב גם זעירא בספר: “החיבור בין החלוצים החילונים-ציונים-סוציאליסטים, שמאיר ורבקה נמנו עמם, אל היהדות הגלותית שבה מרדו, הוחזק, בניגוד מודע למחצה להכרתם האידיאולוגית, באמצעות הניגונים שעליהם התרפקו. במילות השיר, הכניסה נעמי את תכניו של המעשה הציוני-חלוצי, כפי שהועבר לה דרך הוריה ודרך חיי הקבוצה שבנו: חציבה, בניין, נטיעה (‘ארז במקום דרדר’), השתרשות, היאחזות בקרקע, אהבת הארץ, שילוב בין ישן וחדש”.
בשנות ה-70′, הצטרפה נעמי שמר ל”גוש אמונים” והייתה פעילה במאבקיו. האם נכון המיתוס שהיה זה חיתוך חד ושינוי קיצוני של עמדותיה? מתוך הספר: “במהלכים המדיניים שיזמה מפלגת העבודה, ראתה נעמי פגיעה בציפור הנפש של הציונות – אהבת הארץ ומעשה ההתיישבות. בכך, הייתה ללא ספק נצר נאמן למורשת תנועת העבודה ההיסטורית, לקבוצת כנרת שבה גדלה והתחנכה ולעולמם הרעיוני של הוריה. ‘אני, כבת כנרת, יכולה להגיד שכל עולמי עומד על הדבר הזה’, אמרה לדב גולדשטיין מ’מעריב’, בדצמבר 1975, בעיצומו של הפולמוס הציבורי על הסכמי הביניים. ‘ההתיישבות זו תכלית קיומנו כאן. כאשר אני רואה שעניין עצום זה נעשה לגרוטסקה והופכים אותו למעשה פלילי, זה בשבילי הפיכה שאינני יכולה לעמוד בה. אני מרגישה מחנק כבד. אין לי נשימה’.
בהמשך הריאיון, ציטטה לגולדשטיין ארוכות את ברל כצנלסון, מנהיג תנועת העבודה במשך שנים רבות, יד ביד עם בן גוריון, שיצא כנגד תכנית החלוקה, בשנת 1937. ‘זה מה שזועק אליי’, הוסיפה, ‘העיקרון היסודי הוא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. זהו עיקרון מופשט, אבל נכון כל הזמן, תמיד, בלי קשר לתנאים, בלי קשר לבעלות הזמנית על שטחים, בלי קשר למהות השלטון החולף, בלי קשר לשאלה כמה יהודים חיים ברגע מסוים בארץ ישראל’.
נעמי חוותה את נושא ההתיישבות בכל עוצמת רגשותיה ובכך לא הייתה שונה מאנשי רוח ואנשי ציבור רבים בקרב תנועת העבודה דאז, שלא יכלו להשלים עם הוויתור על שטחי ארץ ישראל ובהם חיים גורי, יצחק טבנקין משה שמיר, נתן אלתרמן, ש”י עגנון ורבים אחרים. עבורה לא הייתה זו סוגיה פוליטית והתגייסותה למאבק הציבורי לא הייתה התייצבות בזירה המפלגתית. ‘אני היצור הא-פוליטי ביותר שפגשתי בימי חיי!’, אמרה לדב גולדשטיין”.
ציונות
את שיוכה לימין, דחתה נעמי שמר מכל וכל ובמאמר ל”דבר”, ציינה “אי דיוקים” בביקורת המופנית אליה: “היא איננה חברה בכל מפלגה שהיא, איננה מקבלת את ההבחנה בין שמאל לימין ולא את החלוקה בין ‘שוחרי מלחמה’ ו’שוחרי שלום’. אחר כך, מנתה אחת לאחת את אמונותיה: ‘אם אתה מאמין בצדקתה של הציונות, אם ציון היא ביתך – כי אז ישנם דברים שלא תוכל לעשותם מבלי שתשכח ימינך: לא תוכל להעמיד את ציון למכירה… לא תוכל לגרש יהודים מציון… ועיקר העיקרים: לא תוכל לחיות בציון ככובש זר אפילו יום אחד, מבלי שהדבר יכרסם בצדקתך כחומצת מלח… כבת כנרת, שנתחנכה על ברכי ‘דבר’, לא יכול להיות שום ספק, מהי גישתי שלי: לא אשמת שומרון… אלא אהבת ציון”.
אחרי שמנהיג מפ”ם, יעקב חזן, דיבר בהערכה (לצד המחלוקת) על חלוצי “גוש אמונים” ועל כך שהם היום נושאי דגל ההתיישבות, היא כתבה לאמהּ: “עכשיו אני במחנה אחד עם חזן, ממשמר העמק ועם ראשוני חניתה ועם חיים גורי – תודי שלפחות החברה היא טובה”.
בסרטו של מוטי קירשנבאום, “אל בורות המים”, שהפגיש אותה ואת עמוס קינן, שני אוהבי ארץ ישראל, שאהבתם הביאה כל אחד מהם לכיוון פוליטי שונה, אמרה שמר: “האנשים של ילדותי היו הרץ עם המקל בראש המחנה. אז איך זה יכול להיות שאני מעריצה את המתנחלים? הם הרצים עם הלפיד! זה כל כך עמוק בחינוך שלי: אני מעריכה את אלה שרצים עם הלפיד של יישוב ארץ ישראל”.
(חלקו השני של המאמר יפורסם בשבוע הבא)
