זה התחיל בטעות של בן גוריון, שהסכים לשחרר מגיוס 400 “עילויים” לתלמוד תורה, בהסדר הידוע “תורתם אומנותם”. בגין, בתורו, ביטל את המכסות ופרץ כל סכר בואכה ימינו: כ-60,000 חרדים משתמטים מדי שנה מהשירות בצה”ל והמדינה (אתם ואני) מממנת אותם
החטא הקדמון הוא של דוד בן גוריון. בן גוריון, אדריכל המדינה, גדול מנהיגי העם היהודי בדורות האחרונים, והטוב בראשי הממשלה, עשה גם שגיאות. לעתים, כגדולתו של מנהיג – כך גודל שגיאתו.
חטאו של ב”ג היה הסדר “תורתו אומנותו”. הזמן הוא פברואר 1948, עוד טרם הקמת המדינה, אך כבר בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, שיותר מכל מלחמה אחרת הייתה מלחמה על עצם הקיום הפיזי של היישוב, על עצם קיומה של המדינה עם הקמתה, על חייהם של אזרחי ישראל. בזמן הזה, נענה ב”ג לבקשת החרדים לשחרר 400 בחורי ישיבה “עילויים” משירות בצה”ל. החרדים פרטו על הנימים הרגישים של הסנטימנט היהודי של ב”ג – שיקום עולם התורה שחרב בשואה, באמצעות שחרור כמה מאות עילויים, שיהוו מסד לבניין דור חדש של תלמידי חכמים.
מהי בעצם הבעיה בבקשה ההגיונית הזאת? במלחמת מצווה, חובה אפילו על חתן לצאת מחופתו ולהשתתף בה. מלחמה על הקיום מחייבת לסגור את הגמרות. שחרור מאות התלמידים מן המלחמה העביר מסר שההשתמטות לגיטימית. שחרור המצוינים מבין בחורי הישיבות מן המערכה שידר שהמודל לחיקוי, השידוך הטוב, הוא בחור הישיבה המשתמט מחובתו למדינה ולהגנתה. המסר הזה הציג את השירות בצה”ל באור שלילי בקרב החברה החרדית ויצר תופעות של השתמטות המונית, הרבה מעבר למכסה, באמצעי רמייה.
הנה, ציטוט מספרו של הרב יגאל אריאל (נוב), “לשם שמים”, הממחיש את התופעה: “אל הלשכה נכנס אדם לבוש במעיל שחור ארוך ומכנסיו תחובים לתוך גרביים שחורים ארוכים, חבוש בכובע הירושלמי, המעוגל, הנמוך ורחב התיתורה, שחבשו חסידי ר’ ארלך ו’תולדות אהרון’. האיש הוביל בידו את בנו, שהלך כפוף והתנדנד מצד לצד כמפגר. הם נכנסו לחדרה של הוועדה הרפואית ושהו שם שעה ארוכה. כשיצאו לבסוף מן החדר החוצה, השתנה מצב רוחם ובשמחה, פנו לצאת מן הבניין, כשהבן רץ החוצה זקוף. השתררה דממה. מסביב, עמדו כולם והסתכלו במחזה, כשעל פניהם תגובה של ריחוק וגועל. בחורה שישבה מולי פנתה אליי, כאל הדתי התורן, ואמרה במיאוס: ‘גם אתה כזה?’ בשרי נעשה חידודים חידודים”.
לומד? שלא יעבוד
טוב היה עושה ב”ג אילו תשובתו לבקשה הייתה, שאחרי המלחמה, בתום שירותם, אותם עילויים ישתחררו מהצבא ויהיו הבסיס של שיקום עולם התורה. ניחא, אילו הסכים באופן חד-פעמי לשחרור של 400 “עילויים” שיהיו הנדבך המרכזי של השיקום. במקרה הגרוע, יכול היה להסכים שבמשך שלוש שנים, חמש שנים, בטח לא יותר, תשוחרר מכסה כזו. לאחר מכן, כבר לא מדובר בשיקום ואין עוד צורך בפטור. לא זו בלבד שלא כך נעשה והפטור הפך להיות קבוע מדי שנה בשנה, אלא שמספר הפטורים הלך וגדל משנה לשנה. במלחמת ששת הימים, הוא כבר נסק ל-4,700 “דחויי שירות” בשנה. בעקבות המלחמה, על פי דרישת הרמטכ”ל חיים בר-לב, המכסה קוצצה ל-800 בשנה.
נזק נוסף של הסכם “תורתו אומנותו” היה התניית המסלול באי יציאת בחור הישיבה לעבודה. היה היגיון רב בדרישה הזאת. מי שמבקש להשתחרר מצה”ל, כיוון שתורתו היא אומנותו, אמר ב”ג, שלא יצא לעבודה ויתפרנס, שתורתו אכן תהיה אומנותו. אם הוא יכול לבטל תורה כדי להרוויח כסף, שיואיל להתגייס לצה”ל. ההתניה הזאת הייתה הגיונית כל עוד דובר במכסה מצומצמת. אלא שהסכר פרץ וההשתמטות הייתה המונית והפכה גם להשתמטות מעבודה ופגיעה קשה בכלכלת המדינה.
ב”ג עצמו הבין את טעותו. ב-1958, כתב לרב הראשי יצחק הלוי הרצוג: “כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משירות בצבא היה מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, הייתה זו הארץ היחידה, שבה נשארו לומדי תורה לשמה… המצב מאז נשתנה. בחורי הישיבות רבו. איני יודע אם יש יסוד לאשמה כי יש כאלה שהולכים לישיבה לשם השתמטות. אני רוצה להניח כי אין לטענה זו שחר. אבל אין ספק כי במשך הזמן רבו בחורי הישיבה, ומספרם הגיע לאלפים. זוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה אם ראוי הדבר, שבן אימא פלונית ייהרג להגנת המולדת, ובן אימא אלמונית ישב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים נפשם למות”. לאחר שסיים את תפקידו, כתב שהפטור היה שגיאה.
מימון ההשתמטות
הסכר פרץ ב-1977, עם עליית הליכוד לשלטון.
במו”מ עם אגודת ישראל על הצטרפותה לקואליציה, הסכים בגין לבטל את המכסות והצהיר שבמדינה יהודית לא תהיה מכסה ללימוד תורה.
התוצאה החמורה – שבט שלם בעם ישראל פטור משירות בצה”ל. כיוון שהסדר “תורתו אומנותו” כולל את ההתניה שלא לצאת לעבודה, הגברים במגזר שלם אינם מתפרנסים.
הדבר גזר על החברה החרדית עוני מנוון ומצוקה כלכלית קשה ביותר. גרם לנזק קשה לכלכלת ישראל. יצר בעיה חברתית קשה ביותר – תחושה שבמדינה המשלמת מחיר דמים כבד על קיומה, מגזר שלם משתמט מחובת ההגנה על קיומה. תחושת חוסר הצדק מועצמת כתוצאה ממימון בחורי הישיבות בידי המדינה וממעשי השחיתות והרישומים הכוזבים של בחורי ישיבה פיקטיביים, כדי לקבל את תקציבי העתק הללו, המממנים השתמטות. הדבר גרם לחילול השם נורא, ליחס עוין ושלילי של הציבור כלפי התורה והדת, שהצטיירו בעיניו בדמותם של המשתמטים.
צעדו של בגין היה שגיאה חמורה, אך יש הבדל בין המצב ב-1977 למצב הנוכחי. באותה תקופה הייצוג החרדי בכנסת מנה ארבעה ח”כים. הדבר מעיד על חלקם היחסי של החרדים בציבור הישראלי. היום, הייצוג החרדי מונה 19 ח”כים. כשאחוז גדול כל כך בקרב הציבור משתמט, ומספר המשתמטים בשנה הוא כ-60,000. השפעת ההשתמטות על ביטחון המדינה, על כלכלתה ועל חוסנה החברתי גדולה מאוד.
שינוי מדורג
טבח השבעה באוקטובר ומלחמת “חרבות ברזל” לימדו אותנו שהפנטזיה על “צבא קטן וחכם” מנותקת מהמציאות. הצבא הקטן אינו מסוגל להגן על מדינת ישראל והצורך היום הוא בשינוי דרמטי לצבא גדול, חזק וחכם. כל הסיפורים של “אין לצבא צורך בחרדים, בין כה וכה אין לצה”ל מה לעשות עם כל המתגייסים היום” והזיות “צבא מקצועי” שזה צבא שכירים בשפה נקייה, שהחרדים קפצו עליהם כמוצאי שלל רב, הוכחו כמשוללי יסוד. כן, צריך את החרדים בצבא.
יש לשים קץ לתופעת ההשתמטות. אי אפשר לעשות זאת מיד, באבחת חרב. יש מקום לתהליך מדורג, המבוסס ככל האפשר על הידברות והסכמות. אך הקלקול המוסרי הזה מחייב תיקון.
אני בעד שינוי מדורג, בהידברות, אני מוכן לפשרות, אך כדי לגשת להידברות, אסור לוותר על עמדת המוצא הצודקת והנכונה, גם אם ניתן להתפשר עליה. יש רק פתרון אחד שהוא צודק וראוי – גיוס מלא של כולם.
על מה אפשר להתפשר? על כך שהתהליך יהיה הדרגתי. על כך שתוקמנה יחידות, דוגמת הנח”ל החרדי, שתותאמנה לדרישות החרדים ותאפשרנה להם לשרת, בלי לוותר על אורח חייהם ולשלב לימוד תורה בשירותם. לאפשר שחלק מן החרדים לא יגויסו לצה”ל, אלא לשירות לאומי, שיכלול גופים חרדיים כמו זק”א ו”איחוד הצלה”. או, לחלופין, שגופים כאלה יחוילו ויהיו כפופים לפיקוד העורף וחרדים יוכלו לשרת בהם בשירותם הצבאי. אפשר ליצור לישיבות חרדיות מסלולים כמו לישיבות ההסדר. אפשר להותיר מכסה לדחיית שירות, אך לא יותר מחמש שנים, שבהן יקבלו הדחויים אימון בסיסי ובשעת חירום, יגויסו למילואים ובגיל 23 יחלו את שירותם, בקיזוז תקופת ההכשרה שקיבלו קודם לכן. אפשר, כמובן, לחשוב על פתרונות יצירתיים נוספים.
השאלה היא אם יש פרטנר חרדי לפשרות הללו. בציבור החרדי יש פרטנר. רק לאחרונה, במסגרת תנועת “הרבעון הרביעי”, נערך תהליך של הידברות בין מילואימניקים לחרדים, שבה הגיעו להסכמות ברוח זו, שבהן בתוך שנים ספורות, 70% מן החרדים יתגייסו. תהליכים דומים נעשו גם בעבר והתוצאות היו דומות. הבעיה היא שהרבנים ושליחיהם בכנסת מסכלים כל יוזמה כזאת.
יש לנסות להגיע להסכמות, אך בכל מקרה יש לשים קץ לאנומליה, שבה המדינה מממנת את ההשתמטות ואת המשתמטים והמפלגות החרדיות, בכוחן הפוליטי, מגדילות משנה לשנה את המימון הזה. את זה חייבים להפסיק מיד. יש גבול.
ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית וככזו, עליה להתמודד עם בעיית ההשתמטות. בדרך כלל, השיח הוא קריאה לגיוס החרדים בשם הדמוקרטיה, השוויון וההוגנות, מול הקריאה לאפשר את המשך ההשתמטות בשם היהדות. אני דוחה את המשוואה הזאת. ההפך הוא הנכון. דמוקרטיה אולי יכולה להכיל בתוכה מיעוט שמסיבות אידאולוגיות משתחרר משירות. אך מדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם חילול השם הזה. מבחינה יהודית, ההשתמטות היא כפירה בעיקר. על כך ארחיב במאמר הבא.
