העיקרון שמנחה את ישראל מאז מלחמת ששת הימים הוא: “לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967”. ישראל קיבלה את החלטת מועצת הביטחון של האו”ם 242, רק כיוון שדובר בה על “נסיגה משטחים” ולא “מהשטחים”
במאמרי “בראשית חדשה”, שפרסמתי בטור זה לפני שבועיים, הבעתי תקווה ש”לא זו בלבד שהקיבוצים ישובו לאדמתם, אלא שהם יגדלו ויתחזקו ויקומו יישובים נוספים, ואני ממש לא מפחד להביע תקווה שהם יקומו גם בצד הדרומי של קו הגבול השרירותי”.
למה התכוונת? נשאלתי. למה רמזת?
לכך אתייחס במאמר זה.
בנאומו האחרון בכנסת, טרם הירצחו, הציג ראש הממשלה יצחק רבין את הקווים האדומים שלו למו”מ על הסדר הקבע. הקווים האדומים הללו הציגו את הקונצנזוס הלאומי שהיה אז, חרף המחלוקת העזה על אוסלו. ארבע שנים מאוחר יותר, אהוד ברק מחק את כל הקווים האדומים הללו. אולם, בעיניי, גם היום, הם הבסיס הראוי להסכמה לאומית רחבה.
הקווים האדומים שרבין הציג כללו את ירושלים השלמה וסביבותיה, את בקעת הירדן “במובן הרחב ביותר של המונח”, את גוש קטיף, את גושי ההתיישבות ואף הביע תקווה שיקומו גושי התיישבות נוספים. כל אלה היו פירוט לעיקרון המכונן שהוא הציג, והוא אף אמר שאין זה כל הפירוט. ומה העיקרון? “לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967”.
זו עמדת ישראל מאז מלחמת ששת הימים. ישראל קיבלה את החלטת מועצת הביטחון של האו”ם 242, רק כיוון שדובר בה על “נסיגה משטחים” ולא “מהשטחים”.
יגאל אלון, שכבר בימים הראשונים לאחר המלחמה עיצב את “תכנית אלון”, שהייתה תכנית לפשרה טריטוריאלית, הקפיד בכל הצגה של תכניתו לפתוח במה שהגדיר “היסוד המוסרי” שלה: זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. כלומר, ישראל יכולה לוותר על שטחים אלה או אחרים, על פי האינטרסים שלה, אבל נקודת המוצא היא שאלה הם חבלי מולדת שלנו ולכן יש לנו זכות לשלוט עליהם, להחיל עליהם את ריבונותנו, ליישב אותם. צידוק נוסף, הוא שאלה שטחים ששוחררו במלחמת מגן מובהקת, מדי אויב תוקפן, שסירב להשלים עם קיומה של ישראל גם באותם גבולות. שני העקרונות הללו מצדיקים את מחיקת “הקו הירוק”, כאשר ההחלטה היכן יהיה גבולנו תיקבע על פי שיקולים גיאו-אסטרטגיים, ביטחוניים ודמוגרפיים.
בגין
הראשון ששבר את העיקרון הזה היה בגין, בהסכם השלום עם מצרים, שבו ישראל נסוגה עד הגבול הבין-לאומי, שחפף את קווי 4.6.67. הנסיגה הזו, לפחות, הייתה תמורת חוזה שלום עם המדינה הערבית הראשונה והחשובה ביותר והיא לא הייתה לקו שרירותי, אלא לגבול בין-לאומי מוכר.
ביהודה, שומרון וברצועת עזה, אין גבול בין-לאומי מוכר. על פי הגבול הבין-לאומי, האזורים הללו הנם חלק מפלשתינה-א”י. במלחמת השחרור, שפרצה בשל סירוב הערבים להשלים עם הקמתה של מדינת ישראל, ובניסיון תוקפני שלהם לסכל את הקמתה ולהטביע בדם את היישוב היהודי, נמחקו קווי החלוקה. בהסכמי שביתת הנשק, שורטט הקו הירוק, פחות או יותר על פי תמונת המצב בשטח, בפועל, עם שוך הקרבות (עם חילופי שטחים קלים). כלומר, אלה גבולות שרירותיים לגמרי. הם אינם מבוססים על שום עיקרון, זולת הקפאת המצב. הם גם לא הוגדרו כגבולות קבע, אלא כקווי שביתת הנשק. קווים זמניים לגמרי. כך גם ברצועת עזה, שבה חנה צבא מצרים, אך היא לא סופחה למצרים.
שרון
אחד הכשלים החמורים בהתנתקות, היה שבירת העיקרון של התנגדות לחזרה לקווי 4 ביוני. ישראל נסוגה כבר ב-1994, לאחר הסכם אוסלו א’, מכ-90% מרצועת עזה. בהתנתקות, עקרנו את היישובים ונסוגונו חד-צדדית לקו הירוק, עד גרגר החול האחרון. היה זה תקדים מסוכן מאוד. הרי אם בלאו הכי אין מדובר בהסכם, ואין צורך בהסכמת האויב, מדוע לסגת דווקא לקווי 4 ביוני? אדרבא, אם כבר נסוגים באופן חד-צדדי, ראוי היה, ולו לשם העיקרון, לא לסגת לאותם קווים. אך ממשלת הליכוד, בראשות שרון, הקפידה לסגת לקווים אלה, עד המילימטר האחרון ושברה בכך את אחד מעקרונות הברזל של ישראל מאז ששת הימים ואת בסיס הקונצנזוס הלאומי.
משישראל הותקפה מעזה אחרי שנסוגה ממנה, והיא הותקפה שוב ושוב לאורך השנים, בפשעי מלחמה בלתי פוסקים של ירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית, והשיא היה במתקפת הטרור והטבח הנורא בשמחת תורה – יש לה זכות מוסרית מוחלטת לחזור למקומות שמהם נסוגה ומהם הותקפה. לא רק זכות יש לה, אלא זה עיקרון חשוב: שהתוקפן יפסיד שטח אדמה.
אין זה אומר לחזור ולשלוט ברצועת עזה. אין לנו עניין לשלוט בשני מיליון פלשתינאים. שליטה כזו מנוגדת לאינטרסים הלאומיים שלנו. אבל אין שום סיבה לחזור לגבול הקודם, בלי שהאויב התוקפן ישלם מחיר טריטוריאלי.
התקווה לשוב
אני סבור שיש לעצב מחדש את הגבול, במספר שינויים. האחד הוא שליטה בציר פילדלפי, המפריד בין רצועת עזה למצרים. על פי הערכות מערכת הביטחון, היה זה ציר ההברחות שבו הוברחו כ-70% מאמצעי הלחימה של חמאס. על ישראל לשלוט בציר הזה ולהרחיב אותו. השני, רצועת ביטחון של קילומטר או שניים לאורך הגבול, שפלשתינאים לא יוכלו להיכנס אליה. השלישי, החזרת התוחמת הצפונית של רצועת עזה לידי ישראל.
התוחמת הצפונית הייתה ההגדרה של אזור בצפון רצועת עזה, שלא הייתה בו אוכלוסייה ערבית וקמו בו שלושה יישובים ישראלים – דוגית, ניסנית ואלי סיני ואזור התעשייה ארז. התוחמת הצפונית הייתה, למעשה, המשך טבעי של המועצה האזורית חוף אשקלון. ישראל נסוגה מהתוחמת הצפונית בהתנתקות. כעת, יש להחזיר אותה לידינו.
האם כאשר אני מדבר על שינוי הגבול השרירותי, אני מתכוון גם להתיישבות באותם אזורים? שמא גם אני ב”משיחיים ההזויים והמטורללים”?
אלפי ישראלים הלכו בשליחות כל ממשלות ישראל אל החולות השוממים ברצועת עזה, היכו שורש, נטעו עץ, זרעו שדות, בנו בית וקהילה. חלפו עשרות שנים והם נעקרו בכוח, נושלו מאדמתם, גורשו מבתיהם. המקומות שמהם נעקרו הפכו בסיס לטרור רצחני נגד ישראל, שהגיע לשיאו בשמחת תורה.
מאז נעקרו מאדמתם, הם שמרו לה אמונים בכל מקומות פזוריהם ולא חדלו מתפילה ומתקווה לשוב לאדמתם ולחדש בתוכה את קהילתם.
הנה, כאשר בעקבות הטבח הנורא צה”ל נאלץ לחזור למקומות שבהם חיו, מהם נעקרו ומהם באו הרוצחים, הם מבטאים תקווה וציפייה לתקומת יישוביהם. היש ציפייה ותקווה טבעיים יותר מאלה?
לא חייבים לקבל את התביעה. לא חייבים להסכים לה. אפשר להתנגד לה ויש לכך סיבות טובות. אבל הדה-לגיטימציה לעצם הדרישה הזאת, והביטול שלה ב”טיעונים” כמו “משיחיים”, “הזויים”, “מטורללים”, “קיצונים”, אינה אלא סתימת פיות וניסיון לסכל דיון ציבורי.
למי שמבטלים דעה בטענת “משיחיות”, אני מציע קצת ענווה. מהי משיחיות-שקר יותר ממנטרות כמו “עזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון”, “תמו מאה שנות טרור”, “שלום של אמיצים”, “מזרח תיכון חדש”, “שלום עושים עם אויבים” וכד’? אחרי שכל הקונספציות הללו קרסו כמו בניין קלפים, מן הראוי שמי שדקלמו אותם לא ינסו להשתלט על הדיון הציבורי ולקבוע לו כללי משחק של מה מותר ומה אסור להביע בו, כשמה שאסור להביע בו הוא את מה שאינו תואם את עמדתם.
הסכמה לאומית רחבה
לגופו של עניין – אני רואה כערך מרכזי את האחדות הלאומית. אין מקום להתיישבות מחודשת ברצועת עזה, ללא הסכמה לאומית רחבה. איני מדבר על זכות וטו של קיצונים, אלא על הסכמה רחבה של מרבית הציבור. אבל כדי לברר אם יש הסכמה רחבה כזו, יש מקום להשמעת הקריאה הזאת ולדיון ציבורי פתוח, כן ואמתי בה.
האם אחרי ההתנתקות, שבניגוד לעמדה של כל ממשלות ישראל ושל הקונצנזוס הלאומי לאורך עשרות שנים, שלא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, חזרנו לאותם קווים, עד גרגר החול האחרון, וראינו את התוצאות – יש סיבה לשוב ולקדש את הקווים הללו? מותר להטיל ספק בגאונות הדבקות הקדושה בקווים השרירותיים הללו? לא הגיוני יותר לברר אם אין זה ראוי, אחרי הטבח הנורא, שהפלשתינאים יפסידו שטח? עקירת גוש קטיף, בלחץ הטרור, העניקה רוח גבית להמשך הטרור, מתוך כוונה לשחזר את ההצלחה ולעקור את יישובי הנגב המערבי באמצעות טרור. בשעה זו, הנגב המערבי נעקר. תושביו הפכו לפליטים במולדתם. כדי שהם ישובו וישבו לבטח באדמתם, האין זה ראוי לשנות את המצב שגרם לאסון הזה? איזו סיבה יש שלא לתקן את הגבול הזה, למשל באמצעות החזרת התוחמת הצפונית של הרצועה?
כאמור, אני תומך בהתיישבות ברצועה, רק בהסכמה לאומית רחבה, אך סתימת הפיות ומניעת דיון ציבורי באמצעות הלעגה והקנטה פסולה מכל פסול.
בדיון ציבורי פתוח כזה, עמדתי היא: כן, נכון יהיה ליישב, בהסכמה לאומית רחבה, את התוחמת הצפונית. להקים בה מחדש את שלושת היישובים, ואולי גם את שאר היישובים שהיו בגוש קטיף. לגוש עצמו, במיקומו המקורי, איני מציע לחזור, בשל הקושי להגן עליו. לכך התכוונתי כשכתבתי: “אני ממש לא מפחד להביע תקווה שהם יקומו גם בצד הדרומי של קו הגבול השרירותי”.
