הסרט “פרפרים של תקווה” של בוגרי מגמת תקשורת וקולנוע מ”נופי גולן”, זכה בשבוע שעבר בפרס הצילום הטוב ביותר ליצירה צעירה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, תחרות ה”אוסקר” הישראלי. על יוצרי הסרט, תהליך היצירה, והנושא – פציעה עצמית
החיבור ההדוק לנועה, תאומתה היפהפייה, לא הותיר אצל רונה מרחב להכיל בו גם את עומר. רונה מגיבה על “הבגידה” של נועה בזרועותיו של עומר בהפיכת עצמה לקורבן, ונכנסת לתהליך פציעה עצמית בחיתוך של ורידי היד.
כדרכו של הנוער היום, המעשים אמנם מתחוללים בעולם הפיזי, אבל הקריאה לעזרה, נשאגת לתוך העולם הווירטואלי. בבית המשפחה רחב הידיים בגולן, מתחולל השיח המשפחתי רק דרך צינורות השיתוף החברתי באינסטגרם, עד שהצעקה גדולה ונוראה מדיי.
“נועה אל תגידי את זה לאמא, אני מתחננת לפניך, נועה לא!” אבל הקריאה לאימא שתיקח את העניינים שוב בידיים, לא מצליחה לשבור את מסכו הקפוא של הלאפטופ. בחללו של הבית היפה מתקיים רק שיח מתנכר ובצעקות.
“אנחנו כולנו משפחה, אנחנו כולנו ביחד בתוך הדבר הזה”, מזכירה האם את מה שהיה נכון בדור שלה… “אל תכניסי אותי לבעיות שלה, תפסיקי לרחם עליה, את לא מבינה שהיא צריכה עזרה מבחוץ?”, עונה נועה. בניגוד לאם, היא זו שמבינה, שתוקפה של המסגרת המשפחתית פג מזמן.
הסרט “פרפרים של תקווה”, אינו דוקומנטרי, לכן וגם הודות למסגרת שבה הוא נוצר, הוא מסתיים במפגש נוגע ללב ביופיו, של השלמה וריפוי.
ביום חמישי שעבר התכבדו יוצרי הסרט, בוגרי מגמת תקשורת וקולנוע מ”נופי גולן”, להתייצב על בימת פסטיבל הקולנוע של ירושלים, תחרות ה”אוסקר” הישראלי, ולקבל מחבר השופטים את פרס הצילום הטוב ביותר בקטגוריה של היצירה הצעירה.
מתוך למעלה מ-100 סרטי גמר שהוגשו לתחרות, נבחרו 16 הטובים, בהם הסרט “פרפרים של תקוה”. אחיו, הסרט העלילתי הנוסף שהפיקו תלמידי המגמה, “זאת אני”, נשלח לתחרות בפסטיבל הקולנוע בחיפה. שניהם יישלחו אף להוליווד, בתקווה לזכות בפעם השלישית ב”אוסקר” של סרטי הצעירים.
שני הסרטים העלילתיים המצוינים, בני 15 הדקות כל אחד, הופקו השנה כפרויקטים הסיום של תלמידי המגמה, ומומלץ לצפות בשניהם באמצעות “יוטיוב”, הן כהפוגה והן בהיותם קורעים חלון אל עולמם הכל כך סבוך של בני הנעורים של ימינו.
לצידם הופקו שני סרטים דוקומנטריים – “למרות הכל”, שעוסק בנושא משואה לתקומה, והסרט “איך לא חיפשת אותי”, סרט מעולה שהוחלט לא להפיצו מתוך שמירה על בטחון היוצרת שלו.
המצוינות מתחילה ומסתיימת בעבודה קשה
בראש מגמת התקשורת והקולנוע ב”נופי גולן” עומדות רינה מאירי, ג’ודי הרבשטיין, ולצידן לירן פרידמן, מורה לתסריטאות והפקה.
פרידמן, 24, בנם של זוג היוצרים המוכר יואל ושוש, מתגורר באניעם, בעצמו בוגר מגמת קולנוע ב”נופי גולן”. עקב נסיעתן של ד”ר עופרה שטיין מנהלת בית הספר, רינה מאירי וג’ודי הרבשטיין לחו”ל, עומד במרכז כתבה זו ראיון עם פרידמן. לראשונה מגולל פרידמן בכתובים את המלאכה המורכבת והעמוקה במגמה, שנחשבת לאחת הטובות בישראל, עטורה אוסקרים וזכיות בפסטיבלים שונים בישראל.
“יצירת סרט הגמר הינה אתגר גדול מידי שנה לתלמידי י”ב של המגמה”, פותח פרידמן, “הם לומדים את בסיס הקולנוע בכתה י’, בכתה י”א מתמקדים בז’אנר הדוקומנטרי, בתסריט, צילום ועריכה. באמצע י”א מתחילים לעבוד על פרויקט הגמר של י”ב – סרט עלילתי או דוקומנטרי לבחירתם שהוא שקלול של כל מה שלמדו כל השנים.
הם מתחלקים לקבוצות של שלושה-חמישה ולתפקידים הנדרשים – במאי, תסריטאי, עורך, צלם ומפיק. כבר במהלך החופש הגדול הם בתוך שלב קדם-ההפקה, בו עליהם לחשוב על רעיון, שבא מתוך ההוויה החברתית שלהם ולכתוב תקציר. זהו השלב הארוך והחשוב ביותר, כי סרט טוב מתבסס על תסריט טוב. השלב הזה נמשך לפחות שלושה-ארבעה חודשים וכולל את הרעיון, התקציר, כתיבת תסריט, אודישנים, חיפוש מיקומים לצילומים. אנחנו עוברים איתם שכתובי תסריט רבים, לפחות שבעה-שמונה, אשר מתקיימים גם בתהליך הצילומים. לאחר גיבוש התסריט וכתיבתו אנחנו עוברים לשלבים מתקדמים יותר של מציאת שחקנים, האודישנים.
אודישנים, בגולן?
פרידמן: “ג’ודי ואני לא חסכנו בשלב זה. דווקא בסרט זה, בגלל שהתסריט היה כל כך קשה ומסובך מבחינת המשחק, דיה מיימוני הבמאית וליר מרכוס המפיקה, הבינו בהדרכתנו את המשמעות ולא חסכו מהשלב הזה. הם עבדו מאוד קשה לאיתור השחקנים, פנו לכל קבוצות התיאטרון בגולן, כולל מגמת התיאטרון של ‘נופי גולן’, שעובדת איתנו בשיתוף פעולה. כל העבודה, כולל משחק, היא בהתנדבות, תוך ויתור על תכניות אישיות במהלך הצילומים. כל שחקן עובר אודישן, מול מכשור בתנאי אמת, עליו ללמוד את התסריט, ליישם את פקודות הבמאי ולשחק סצנה מסוימת. כאשר יש ארבע-חמישה מועמדים לכל תפקיד מגיע שלב נוסף שהוא האינטראקציה בין התפקידים השונים.
“לאחר מכן יש למצוא מיקום, לבדוק איפה ניתן לצלם, כמה אפשר לצלם. סרט זה צולם בבית משפחת מיימוני בכנף, ולצורך התסריט שונו החדרים באופן מוחלט, הוחלפו תמונות ומנורות והוכנסו אלמנטים שיאפיינו את דמויות הסרט.
“בשלב הבא כותבים הצלם והבמאי את תסריט הצילומים, קובעים זוויות צילום, תנועות מצלמה, תאורה, ‘שוטים’ ו’פריימים’. זהו תהליך מאוד ארוך ומורכב, אני חייב לציין כי היו בסרט ‘שוטים’ מאוד מסובכים ומאתגרים ועם המון כוריאוגרפיה.”
מה זה “שוט” מאוד מורכב וכיצד זה מתבטא בסרט?
“למשל שוט רצוף עם מצלמת כתף, ש’רץ’ אחרי נועה כאשר היא נכנסת הביתה, עולה במדרגות, מתעמתת עם רונה, מגלה את החתכים, שבה לחדרה כאשר רונה בעקבותיה, סוגרת את הדלת ומתקשרת לאמה.
זו כוריאוגרפיה שלמה שדורשת המון רב ודומה לאדריכלות, ואכן תכנית הבית צוירה מחדש ועליה הדרך שיעשה הצלם.”
נעבור להפקה?
“זהו שלב הצילומים, המשחק, תיאום בין כל הגורמים, חזרה על סצנות, נסיעות, הוספת ימי צילומים. תהליך מאוד מורכב, אין לשכוח שמדובר בתלמידים לקראת בגרויות, לא כולם מאותה כיתה ומבוגרים שעובדים. הסרט נבנה כמו פאזל ואז עוברים לשלב העריכה.
העורך עידן פרל, יעיד ששלב זה הוא בית הספר הכי טוב לקולנוע. בשלב זה מגלה העורך את טעויות הבמאי, הצלם, הצוות ועליו לחבר הכל ולחפות בידי הקסם, זוהי יצירת הסרט למעשה.
חזון הבמאי קורם עור וגידים בחדר העריכה במשך חודשיים וחצי, שמתחילים כבר בזמן הצילומים, עד למוצר הסופי שהוא הסרט.”
כיצד נבחר הבמאי?
“זה קורה באופן טבעי בקבוצה. הבמאי הוא הוגה הרעיון, לרוב הוא האסרטיבי שבקבוצה. במקרה של ‘פרפרים’ דיה עשתה עבודה יוצאת מן הכלל, הרעיון היה שלה והיא גם היתה התסריטאית.”
האם עיסוק בנושא כמו פציעה עצמית, לא נותן לה לגיטימציה?
פרידמן: “כמורה שליווה אותם, כמחנך, הקולנוע עבורי הוא כלי לביטוי עצמי. הסרט ספציפית לא ניסה להתמקד דווקא בחתכים של רונה, אלא בהתמודדות של אחותה עם גילוי החתכים ועם השאלה כיצד לנהוג. אפשר לראות שהמצב מחמיר כשנועה לא חושפת את מה שראתה ונוצר קונפליקט נוסף שיוצר התחייבות לפעול.
“הסרט לא בא למגר את התופעה אלא להצביע עליה ולומר לחברה שצריך לפנות לאדם חיצוני, כי יש אדם בסכנה, להיות ערניים, לשים לב לסימפטומים ולהתמודדות. מאוד חשוב לעסוק בנושאים חברתיים כאלה, זה מקום להצביע על תופעות ועל התסמינים”.
האישור לנושא הגיע לאחר הסתייגות
הבימאית-תסריטאית והוגת הרעיון של הסרט הינה דיה מיימוני, 18 ממושב כנף, אשר סיימה י”ב לאחרונה.
מיימוני מספרת, כי הרעיון לסרט הגיע לאחר שבבית הספר היה גל שמועות על ילדות ממש קטנות, בגילאי ו’, שפוצעות את עצמן. אל זה נוספה היכרות אישית עם בת גילה, אשר עברה בשלב בחייה מעין שינוי באופי, הפכה למפוחדת ופגעה עצמה באמצעים פיזיים.
“כעסתי כאשר לא יכולתי לראות את זה ולהבין מדוע אינה יכולה להפסיק, כל שיחה בניסיון להבין הסתיימה אז בצעקות” מספרת מיימוני. “עכשיו אנחנו קצת יותר מבינות ואני יכולה לנסות אולי לעזור.
“אני מאוד דרמטית, אוהבת יותר לפעול עם הרגש, לכן הלכתי למשהו שקורה לי ואני מתחברת אליו. כשהצגתי את הנושא המורה אמרה לי ‘תעזבי, אני לא יודעת כמה אפשר לפתח את זה’. המשכנו בתהליכים רגילים, תסריטים התחלפו, שום דבר לא הלך, ואז החזרתי את הנושא, ולבסוף הגיעו תמיכה ואישור. התסריט נכתב במהירות, הדברים אושרו והתחלנו בהפקה.”
באיזה אופן מסייעות לך כתיבת התסריט ויצירת הסרט להתמודד עם הבעיה?
מיימוני: “זה שם את הדברים מול העיניים, גורם להבין שצריך להסתכל במצב בצורה אחרת, הרי אי אפשר להבין כיצד אדם יכול לפגוע בעצמו. רציתי להעלות את זה למודעות. בארצות הברית זה מאוד נפוץ, אבל אצלנו בשיח החברתי של המבוגרים זה פחות במודעות. אנחנו, בני הנוער, מסתכלים על זה בעין מאוד רעה, שיפוטית, רק מעטים ינסו לבוא לעזור.”
רגע, אנחנו מדברים כבר על מגיפה?
“סוג של, אבל לא בגלל זה יצרתי את הסרט. כאשר חקרתי את הנושא, ראיתי שהרבה ילדות קטנות מושפעות ממה שהן רואות. אם יש ידוענית שעושה זאת, הן יחקו אותה כאשר הן מסתכלות על זה כפתרון, כדרך חיים.”
זה שייך לעולם שאנחנו המבוגרים לא מכירים בכלל…?
“זה עולם מאוד אפל, בו יש דברים הזויים, למשל כיבוי סיגריות על עצמך, אנשים שיודעים מעדיפים להתעלם ולא להפנות לטיפול.”
האם עיסוק בתופעה מזהיר מפניה או משדל לחקות אותה?
“אם הקטנים רואים בסרט הם גם יעשו כך. אבל אם מעלים את זה בצורה של ‘תראו מה זה באמת, כמה זה נורא כשמישהו עושה את זה, זה יכול לגרום לרתיעה. אם מציבים מולם את האמת הילדים מבינים שזה אינו משחק; שאם אתה נקלע למצב כזה החברים יעזרו ולא החתכים.”
יש בעיות חברתיות נוספות שחשפת אותן בסרט?
“למשל שהיא מגלה את מה שקורה דרך רשת חברתית, מצבים בין חברויות, שמתבטאים בקרבה מאוד גדולה ועזרה, או ריחוק בגלל אי הבנה.”
הפתרון מאוד יפה, אבל קצת לא מציאותי… לא?
“הוא לא מומצא, זו דרך להתמודדות עם חתכים שנקראת ‘פרויקט פרפר’, ועיקרה ללמד את עצמך לשמור על משהו שחשוב לך. לקחתי את זה לסרט ובאמצעותו אומרות האחיות זו לזו עד כמה הן חשובות אחת לשנייה.”
מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?
“עדיין לא יודעת, אני מאוד רוצה לכוון לקולנוע, אני כרגע בכיוונים מפוצלים, אוהבת גם את תחום העיצוב, זה מאוד מעניין ומושך לדעת לעשות וליצור, אולי אחליט אחרי הצבא”.
צוות ושחקנים
בימאית – דיה מיימוני, צלם – יובל רייכין, עורך – עידן פרל, מפיקה – ליר מרקוס.
שחקנים: נועה – דריה פורר, האם – ענת פורר (מעלה גמלא), רונה – עדן סופר (בני יהודה), עומר – בראין רויטמן (קצרין), בתפקיד המורה – ג’ודי מנהלת מגמת קולנוע.
מורים מנחים: רינה מאירי, ג’ודי הרבשטיין, לירן פרידמן.
