עם דלקת בעין, כאב ראש מפוצץ וגם פצע בגבה, המבט שלי על העולם נהיה לא מי יודע מה. נאמנה לתיאוריית גוף-נפש, ניסיתי להבין: מהי הסיבה? אישה אחת עזרה לי
כבר כמה ימים שאני סובלת מדלקת בעין ומפצע שיצא בגבה. העין נפוחה, מגרדת, דומעת וכואבת. גם הפצע די כואב ומעצבן. הרופא אומר שאחיה עוד שנים, אין דאגה. כל פעם שמשהו כואב לי, החלק הרוחני, המיסטי, שבי מנסה לחפש את הסיבה. מבחינתי, זה כבר ברור שגוף ונפש חד הם ואני מנסה לחפש בעצמי – מה הגורם, משהו שאני לא רואה, שאמצא אותו ואז אתרפא…
אולי זאת צורת ההסתכלות שלי על הדברים, על החיים? או שזה המתח והלחץ שאני חיה אותם בתקופה האחרונה והתפרצו להם לעין? המשפחה, החברים, כולם ביקשו שאעזוב הכול ואשב בבית לנוח. “הגוף דורש”, הם טוענים. נו, אני יודעת שהוא דורש, אבל לא מרגישה שאני יכולה להרשות לעצמי לעזוב הכול ולנוח. כעצמאית, אין לי פריווילגיה לאפשר לעצמי בתקופה עמוסה לקחת חופשת מחלה. האיש טוען, שגם כשהייתי שכירה, לא אפשרתי לעצמי. משהו באופי, כנראה.
אז המשכתי לעבוד ולתזז את עצמי, עם העין הכואבת ותוך כדי, המשכתי לרחם על עצמי, להתלונן, לסבול ולחפש. חוץ מכאב ראש מטורף, שגם הוא קשור בדלקת, כנראה, לא הצלחתי למצוא את התשובות, אבל שיחה עם אישה, שפגשתי במקרה, גרמה לי להבין. היא הייתה בת 50 בערך, אבל נראתה הרבה יותר מבוגרת מגילה. ניכר עליה שהיא סוחבת אתה את תלאות חייה. התעניינתי מאיפה היא ואם מטיילת באזור ואז, בלי הכנה מראש, היא התחילה לספר לי על עצמה ועל החיים שלה.
אז המשכתי לעבוד ולתזז את עצמי, עם העין הכואבת ותוך כדי, המשכתי לרחם על עצמי, להתלונן, לסבול ולחפש. לא הצלחתי למצוא את התשובות, אבל שיחה עם אישה, שפגשתי במקרה, גרמה לי להבין
בעין דומעת
סיפרה על גירושים כואבים, על ילדיה, שבחרו צד, הלכו עם האבא שלהם ונטשו אותה.
“לא משנה מה הסיפור”, היא אומרת לי בכאב, “לכל אחד יש את הצד שלו, אבל הילדים לא אמורים לבחור צד. הם אמורים להיות עם שנינו”.
“מי גידל אותם כל השנים?”, היא שואלת בכאב, “זו אני שלא ישנתי בלילות, שגידלתי אותם, קניתי, בישלתי, אספות הורים, הכול עשיתי למענם, בזמן שהאבא שלהם בקושי היה בבית. ועכשיו, כשהם גדלו והם מצליחים ומשכילים, הם נטשו אותי, כי בחרתי לדאוג לעצמי סוף סוף”.
אני מבינה ללבה. זה עצוב כל כך, שארבעה ילדים שוכחים את אימא שלהם, כי הם לא מסכימים עם הבחירה שלה והם רואים רק צד אחד של הסיפור.
“…וחוץ מכל זה”, היא ממשיכה, “הוריי נפטרו בזה אחר זה, פיטרו אותי מעבודה שעבדתי בה שנים והפכתי לבודדה בעולם וחסרת אמצעים. יש לי חברות ואחים שלי מנסים לעזור, אבל תראי איך הגלגל מתהפך בחיים. היה לי הכול ופתאום נשארתי חסרת כל”.
בשלב הזה, היא וגם אני דומעות.
“אני מצטערת”, היא אומרת לי, “לא יודעת למה נפלתי עליך ככה עם הסיפור שלי. כנראה שהייתי צריכה היום מישהו שיקשיב לי”, היא גם עונה לעצמה. שמחתי שבחרה בי להקשיב לה. מצד שני, הרגשתי חסרת אונים, שלא ממש יכולתי לעזור. הכנתי לשתינו כוס קפה נוספת. היא המשיכה לדבר על הנכדים שלה, שתמיד חלמה לטפל בהם ולעזור לילדים ועכשיו היא פוגשת אותם באירועים משפחתיים, אבל הם לא מדברים אתה. אני ממשיכה להקשיב לה, היא משתפת אותי בהתלבטויות שלה. אני מציעה לה לפנות למישהו שיעשה גישור, שיסביר לילדים, שיכניס בהם קצת תבונה, שיראו אותה. אני רוצה לחבק אותה ולהבטיח לה שהכול יסתדר. אני יודעת שאין לי שליטה על זה, אבל תמיד חלמתי להיות פיה כזאת, עם מקל קסמים. כזה שיוכל לשנות דברים להפוך את העולם לטוב יותר, להצליח לרפא חולים, הלוואי שזה עוד יקרה.
בעין טובה
מישהו קורה לי בדחיפות ואנחנו נאלצות לעצור את השיחה. היא מציעה לי לשים שקית תה על העין ולנוח קצת. לרגע, שכחתי מהעין ומהכאב שלי, כי חשבתי על הכאב שלה. לפעמים, אנחנו שומעים סיפור של מישהו אחר והסיפור הזה גורם לנו להסתכל על הסיפור שלנו אחרת. אני חושבת על הילדים שלה, על כפיות הטובה שלהם כלפי האימא שלהם שילדה אותם. גם אם היא לא מושלמת, היא האימא שלהם. בחיים, אנחנו נתקלים בכפיות טובה בכל מיני סיטואציות ובכל פעם, זה מאכזב אותי מחדש. הסיכוי שהילדים של האישה הזאת יקראו את הטור שלי קלושים, אבל הסיפור הזה מלמד אותי לשים לב להתנהגות שלנו, לא לראות רק צד אחד, אלא להסתכל על התמונה כולה ולהיזהר מכפיות טובה ובעיקר, להודות על הטוב ולהכיר בטוב. העין, אני מניחה שהדלקת תעבור, העיקר שאדע להסתכל על החיים בעין טובה וחיובית, לראות את כל הטוב שיש לי, גם אם מסביב יש עוד הרבה מה לעשות ולתקן.
