ביום ראשון, 3.9, תיפתח בקצרין תערוכה בהשראת סיפוריו הקצרים של יאנוש קורצ’אק. האמנית רחלי רוגל, מרחובות, תציג ותספר על יצירתה “עזה כמוות אהבה”, בשיח הגלריה, שיתקיים ב”מרכז צעירים”
ביום ראשון, 3.9, תיפתח בקצרין תערוכה בהשראת סיפוריו הקצרים של יאנוש קורצ’אק. התערוכה עולה בשיתוף מתנ”ס קצרין והמכון החינוכי הישראלי ע”ש יאנוש קורצ’אק. האמנית רחלי רוגל, מרחובות, תציג ותספר על יצירתה “עזה כמוות אהבה”, בשיח הגלריה, שיתקיים ב”מרכז צעירים”, רח’ דבורנית 3 קצרין, בשעה 17:30.
הרובד הגלוי מתאר את סיפור אהבתו ונישואיו של איגנצי לתופרת עניבות ענייה, שמפרנסת את שני אחיה הצעירים. הסיפור מיוצג על ידי שמלת הכלה העשוייה עניבות, החובקות זו את זו, ההינומה הלבנה, גרגירי האורז והקונפטי הצבעוני המושלכים בחתונה, האנשים החוגגים, טבעות הנישואין, המפגש עם הבוס וכלבו הנוסעים בכרכרה ורגע ההארה של איגנצי – אני אוהב ! I LOVE.
החזות הססגונית מטעה. העניבות התמימות הן סימבוליות. עניבות החנק מספרות על קורצ’אק ותלמידיו הנחנקים למוות על ידי גז CO, בהגיעם לטרבלינקה.
מבט מעמיק מגלה את אנדרטת טרבלינקה “לעולם לא עוד”, על שבעה עשר אלף אבניה, בשלג. בתחתית – אנדרטת פסי הרכבת ושמות אחד עשר המדינות מהן גורשו היהודים לטרבלינקה. שביל הולך וצר מוביל לאלמנט המרכזי של האנדרטה, המזכיר דולמן, מבנה הנצחה וקבורה קדום. בימין ההינומה, מונצחות הקהילות שהושמדו (46 מקבוצה (A ובשמאל – 50 מקבוצות B,C. הקונפטי מתברר כאנשים הניצבים ליד אבן הזכרון עליה חרוט שם קהילתם. נוכחות ביצירה גם תחנת הרכבת בוורשה וגם “התחנה הקטנה טרבלינקה”, על שלושת אשוחיה כפי שהיא מתוארת בשירו של ולדיסלב שלנגל.
משתפת האומנית: “אני אוהבת לשלב ביצירותיי חפץ אישי של מי שקשור לנושא היצירה. כאן שילבתי את עניבתו של מישה ווסרמן, המורה היחיד מבית היתומים של יאנוש קורצ’אק אשר ניצל מהגירוש לטרבלינקה, ב-5 באוגוסט, 1942. הוא האיש שהציל את משקפיו ויומנו של קורצ’אק.
“לכן פניתי לבנו, פרופסור רומן ווסרמן, יו”ר האגודה השוודית לזיכרון השואה. על העניבה שמר ווסרמן מסר. בהתרגשות רבה, העתקתי את הכתובת היחידה באנדרטה שמנציחה אדם פרטי “יאנוש קורצ’אק והילדים”.
ניגוד מצמרר
רחלי רוגל היא אמנית בין-לאומית ומרצה רב-תחומית. רוגל יוצרת עבודות קונספטואליות באמצעות כפתורים ולולאות, חרוזים ו”בובות דאגה”. שפת האמנות, שגיבשה באמצעות הכפתור (רדי מייד), מהווה תכסיס למשיכת הצופה. הכפתור, אובייקט יום-יומי המשמש לרכיסת הבגד, נתפש כפריט נאה ונוסטלגי ולכן מזמין את הצופה לחוויה חזותית מהנה.
פעילותה כ”אמנית כפתורים” מייצרת תהודה של עמלנות נשים במובן ההיסטורי, אלא שבעת ובעונה אחת מתעדת ומנציחה אירועים היסטוריים משמעותיים.
היצירות הקישוטיות והססגוניות הן עליזות למראית עין. זאת, עד שהמתבונן מגלה שהן מעין הבזקי זיכרון מאירועים טרגיים בלתי נשכחים בזיכרון הלאומי. בולט ביצירותיה של רוגל הניגוד בין החומרים הנשיים והעדינים – חוטים צבעוניים, בובות-דאגה זעירות, חרוזים, כפתורים ולולאות – לבין הנושאים הקשים של המלחמות: אובדן, הרג, שכול ו/או שואה.
הרבדים הרבים ביצירתה מעוררים עניין אקדמי נרחב. יצירתה נסקרה בעבודות דוקטורט, בעבודות מאסטר, בסמינריונים בתחומים שונים, בקונגרסים ובכנסים בין-לאומיים. יצירתה שולבה בתכנית הלימודים באוניברסיטת בר-אילן.
היצירות הוצגו במוזאונים ובגלריות ברחבי העולם הן תועדו בעיתונים, במגזינים ובספרים ברחבי העולם והומלצו ברדיו ובטלוויזיה. הן נמצאות באוספים פרטיים ובאוספים ציבוריים.
“והתחנה היא קטנטונת
שלושה אשוחים גדלים בה
וכתובת רגילה אומרת
כאן התחנה טרבלינקה…”
השיר “התחנה הקטנה טרבלינקה”, של ולדיסלב שלנגל, משורר יהודי שנאסר בגטו ורשה, מהווה מעין אזהרה לחבריו שבגטו מפני הצפוי להם בטרבלינקה. השיר תורגם מפולנית לעברית על ידי הלינה בירנבאום, אימו של יעקב גלעד, הולחן על ידי יהודה פוליקר ונכלל באלבומם המופתי “אפר ואבק”.
