גולת הכותרת של המאבק נגד הנסיגה מהגולן בשנות ה-90′ – שביתת הרעב בגמלא. כשהסתיימה, שאלנו: ומה עכשיו? הרף היה עצום בגובהו. הלכנו על “עוז לגולן“
בחגי תשרי תשנ“ה, ספטמבר 1994, התקיים האירוע שהיה גולת הכותרת של המאבק נגד הנסיגה מהגולן בשנות ה-90′ – שביתת הרעב בגמלא. ב-19 ימי השביתה, עלו לרגל לגולן רבע מיליון איש, להזדהות עם השובתים ועם הגולן. השביתה לא ירדה מכותרות התקשורת הישראלית והעולמית עד יומה האחרון. ההצלחה הייתה גדולה, מעל המשוער.
ומה הלאה? ראינו שתי סכנות. האחת היא סכנת האופוריה. אחרי כזאת הצלחה וכזה ריגוש, עלולה להיות ירידת מתח, אפילו נפילת מתח, מתוך שאננות. הסכנה השנייה, הייתה שאחרי כזה מבצע, הכול ייראה קטן. איך נוכל שוב להגיע לציבור הרחב ואיך שוב לעניין את התקשורת?
כל זאת, כאשר הסכנה לא פחתה כהוא זה והצורך במאבק היה גדול מאי פעם. הנחת העבודה של ועד יישובי הגולן הייתה ששנת 1995 תהיה שנת ההכרעה. 1996 תהיה שנת בחירות והממשלה לא תרצה בשנת בחירות לחתום על הסכם כזה ולכן היא תעשה כל מאמץ להגיע להסכם כבר ב-1995.
אחד ההישגים הגדולים של המאבק על הגולן היה החלטתו של רבין להביא את ההסכם למשאל עם. הלחץ של המאבק, שהתמקד בהתחייבות הבחירות של רבין לשמור על הגולן, ומכאן הטענה שאין לו מנדט לוויתורים בגולן, הביא אותו להודות בכך, למעשה ולהבהיר שלכן יביא את ההסכם למשאל עם.
מטרתנו היא למנוע את משאל העם (כלומר למנוע את ההסכם) באמצעות הרתעה ואם יהיה הסכם – לנצח במשאל עם. איזו הרתעה? יצירת אווירה של “העם עם הגולן” ויצירת רוב קבוע בסקרים, כדי שההנהגה תירתע מלחתום על הסכם שייכשל במשאל עם
ועד יישובי הגולן ערך תהליך אסטרטגי, שבו הגדיר את המטרה. כפי שהמטרה של צה“ל היא למנוע מלחמה באמצעות הרתעה, אך אם תפרוץ – לנצח בה, כך החלטנו להתייחס למשאל העם. הגדרנו שמטרתנו היא למנוע את משאל העם (כלומר למנוע את ההסכם) באמצעות הרתעה ואם יהיה הסכם – לנצח במשאל עם. איזו הרתעה? יצירת אווירה של “העם עם הגולן” ויצירת רוב קבוע בסקרים, כדי שההנהגה תירתע מלחתום על הסכם שייכשל במשאל עם. לכן, המטרה היא שהגולן יגיע אל הציבור הישראלי במבצע הסברה גדול.
המיצג הנודד
לשביתת הרעב קראנו “עוז 94′”. הייתה זו פרפרזה על ספרו של קהלני “עוז 77″, שתיארה את קרבות הבלימה בגולן, במלחמת יום הכיפורים. הבנו שצריך מבצע גדול ונתנו לו שם זמני: “עוז 95″ ולאחר מכן, נקבע שמו – “עוז לגולן“.
הרעיון של “עוז לגולן” היה להגיע אל העם במבצע הסברה נרחב; להגיע לערים ברחבי הארץ ולהקים בכל עיר, אתר של המאבק, שימקד את העניין הציבור וסביבו, תקום פעילות של מטה גולן המקומי, שיקבל דחיפה לפעילותו ויגייס יותר ויותר מתנדבים והתלהבות.
הרעיון היה גרנדיוזי, בלתי נתפס, נראה כפנטזיה והיה מבוסס על הטכנולוגיה החדישה ביותר באותם זמנים. זאת, בעלות גבוהה מאוד, בהובלת ועד עני למדי, שנשען בעיקר על כספי המועצות. כדי שניתן יהיה לממן את המבצע, פתחנו במבצע התרמה בארץ ובקהילות היהודיות בגולה, שנקרא “מגן הגולן“. כספי המועצות והכספים שגויסו במבצע, כולל מהמוני בית ישראל בשטח, במבצע עצמו, אפשרו את מיזם הענק.
בשבועות שקדמו למבצע, התחלנו ליצור הד תקשורתי וציבורי למיצג. הצבנו שלטי חוצות ברחבי הארץ: “מיצג הגולן יוצא לדרך“. קיימנו מסיבות עיתונאים ויזמנו כתבות בתקשורת על המבצע המתוכנן.
אז מה היה מבצע “עוז בגולן“? היה זה המיצג הנודד של הגולן, שעבר מעיר לעיר ונועד לעבור בעשר תחנות ברחבי ישראל.
בכל כיכר אליה הגענו, הצבנו קונסטרוקציית ענק שמידותיה היו 12 מ‘ על 12 מ‘, גובהה שמונה מטרים ומשקלה – 6 טון. על המעטפת החיצונית שלה – תמונות ענק מרהיבות של הגולן, על רקע כחול. התמונות היו של האתרים הסמליים ביותר של הגולן, כמו החרמון, הכנרת, כרם בשלג, גמלא, המטבע העתיק של גמלא ובית הכנסת העתיק של קצרין. התמונות היו מחוברות במעין דגל המדינה על מנת לסמל את היות הגולן חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בכניסה, חלק מהמבנה נפרד ממנה מעט, כדי לסמל את הניסיון לתלוש ממדינת ישראל את הגולן, אך החלק ה“תלוש” מחובר למבנה המרכזי בעבותות ברזל אדומים, המציינים את חוסר היכולת לגדוע מהגוף את האיבר הזה. בפתח המבנה, הוצב שעון חול גדול המסמל את הדחיפות בפעולה להצלת המדינה מפני נסיגה מהגולן ובצדו השני של הפתח – קלפי ענק, שקוף, מלא בכתובות “העם עם הגולן“.
מאחורי התבליט, ניצבו שלושה מסכי ענק, עליהם הוקרן מיצג הגולן – סרט תלת–ממד מדהים, בן חמש עשרה דקות, המציג את המסר של המבצע: חשיבות הגולן לישראל. בקטעים השונים של החיזיון, התבליט שולב בסרט, כאשר חלקים מממנו הוארו
בתוך המבנה הוצבו טריבונות ובהן 150 מקומות ישיבה, הצופים על תבליט צבעוני ענק של הגולן; תבליט מדויק ובו כל הרי הגולן ונחליו וכל יישובי הגולן. מאחורי התבליט, ניצבו שלושה מסכי ענק, עליהם הוקרן מיצג הגולן – סרט תלת–ממד מדהים, בן חמש עשרה דקות, המציג את המסר של המבצע: חשיבות הגולן לישראל. בקטעים השונים של החיזיון, התבליט שולב בסרט, כאשר חלקים מממנו הוארו, על פי תוכן הסרט. למשל, כאשר עסק הסרט בשאלת השליטה על המים, הואר קו ההטיה, בו ניסו הסורים להטות את מי הירדן ולייבש את מדינת ישראל, שעה שהגולן היה בידיהם.
גולן בתלת–ממד
לפני 25 שנים, התלת–ממד היה חידוש, הצעקה האחרונה של הטכנולוגיה. הצופים חשו כאילו הם נכנסים לתוך הסרט. כך נוצרה חוויה יוצאת דופן לכל מי שצפה במיצג. רוב החיזיון היה מטס במסוק ברחבי הגולן, כשברקע נשמעה היצירה העוצמתית “מולדובה“, “מולדתי“, מאת המלחין הצ‘כי בדז‘יך סמטנה, שמנגינתה מזכירה את מנגינת “התקווה“. הצופה “טס” בינות לנופי הטבע, לנופי ההתיישבות ולנוף האנושי של הגולן, כאשר רוב המטס לא לווה במילים. דגש חזק הושם על השורשים היהודיים שלנו בגולן ובשיאו – מונולוג מרגש מאוד של פרופ‘ שמריה גוטמן, חושף גמלא, על המטבע היהודית שנמצאה במקום ועליה נכתב: “לגאולת ירושלים הק(דושה)”. המראות משכנעים יותר מאלף מלים.
בתום המטס, הוצגה באנימציה החשיבות הביטחונית של הגולן וחשיבות הגולן להבטחת מקורות המים של מדינת ישראל ושוב חזרה לעיקר – ההתיישבות. חמישה מתושבי הגולן השמיעו מונולוגים קצרים המבטאים את עיקר המסר של הגולן. בסוף, כיכב בסרט ראש הממשלה, יצחק רבין, בנאומו הבלתי נשכח בגולן, ערב בחירות 92′. הבטחתו הברורה – “לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן“, והסברו ש“מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל” הדהדו באולם והקהל נסחף במחיאות כפיים סוערות. אני זוכר שכתבתי באותם ימים, ש“ספק אם יש היום מקומות בהם עוד זוכה רבין לאהדה כזו…”.
ירושלים
לא פחות חשוב מהמיצג עצמו, הייתה הפעולה מסביב. בכל עיר שבה היינו, היווה אתר המיצג בסיס לפעילות שלנו ובסיס יציאה של מתנדבים רבים, מן הגולן ומן העיר המארחת. הפעילות מסביב כללה שילוט מרפסות, הדבקת סטיקרים (הנוער לא שאל את הנהג אם הוא רוצה לקבל סטיקר ואולי הוא ידביק בבית, אלא הוא נשאל אם אפשר להדביק לו סטיקר), גיוס תרומות. ברחבי העיר המארחת, הסתובבו חמש “גולניות” – תחנות הסברה ניידות ובהן וידאו שהקרין סרטי הסברה וחומר הסברה. עשרות המתנדבים מהגולן עסקו באבטחה, דיילוּת, הפעלת המתקן, חלוקת החומר, הדבקת סטיקרים, תליית שלטי חוצות, מבצעים ופעולות שונות ובעיקר – הסברה, הסברה, הסברה ועוד הסברה. מסביב למבנה, הועסקו הבאים בדוכנים שונים – קליטה, תיירות, יקב הגולן, דוכני מכירת חולצות, כובעים ומזכרות של המבצע ודוכן של הוועד ובו חומר הסברה, חומר של מבצע “מגן הגולן“, סטיקרים, גיוס כסף וכד‘.
בשני ערוצי הטלוויזיה שפעלו אז בישראל, הקרנו תשדירי שירות שקראו לציבור לבוא למיצג. “שלום עכשיו” פעלה להפסקת השידורים, בטענה שזו תעמולה פוליטית. יו“ר רשות השידור, מוטי קירשנבאום, כינס ישיבה של ועדת התשדירים של רשות השידור וזו דחתה את הפנייה, בשם ערך חופש הביטוי.
התחנה הראשונה של המיצג הייתה בירושלים, בשכונת מלחה, בין אצטדיון “טדי” לקניון מלחה. הפתיחה החגיגית הייתה ב-1 במאי 1995, בהובלת יו“ר הוועד אלי מלכה ובהשתתפות ראש העיר המארח, אהוד אולמרט, יו“ר לובי הגולן בכנסת, אביגדור קהלני, אז עדיין ח“כ מטעם מפלגת העבודה, ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, מנהיג המפד“ל, זבולון המר ואחרים. את הטקס נעל הרב איזנטל, שאמר, בין השאר: “בחודש אייר, הכ“ח לשחרור הגולן, יהיה לנו הכֹּחַ, יחד עם כל עם ישראל, לנצח במאבק ולהבטיח, שבעזרת השם נשב לעולם בגולן!”. לאחר הטקס החגיגי, נפתח המיצג לקהל הרחב.
ההצלחה הייתה אדירה, מעל המשוער. בעשרת הימים הראשונים, פקדו את המקום 30,000 מבקרים. בבקרים, התארחו קבוצות מאורגנות ואחה“צ ובערב – הציבור הרחב. מספר הבאים היה גדול מן המתוכנן וקצת קשה היה לעמוד בעומס. לכן, הוגבר קצב הפעלת המיצג, משתי הקרנות לשלוש הקרנות בשעה. במהלך השבוע הראשון, הוצבו ספסלים ליד המבנה, כדי להקל על הקהל הממתין בתור. בעקבות הלחץ, הארכנו את המבצע בירושלים, משבועיים לארבעה. למעלה משבעים אלף איש ביקרו במיצג באותו חודש וקרוב למאה אלף ש“ח נאספו בתרומות.
בג“ץ וסוף
התחנה הבאה של המיצג הייתה בבאר שבע, ברחבת ויטמן. במשך שבועיים, ביקרו בו למעלה מ-20 אלף איש. גם שם, נדרש הצוות להוסיף הקרנות, על מנת לעמוד בלחץ הקהל. התקשורת האזורית של הנגב דיווחה על המיצג בהרחבה. במקביל למיצג, נערך גם בבאר שבע מבצע שילוט מרפסות והדבקת סטיקרים, בידי פעילי מטה גולן בבאר שבע. שיירה של למעלה ממאה מכוניות, נושאות דגלי “העם עם הגולן“, ערכה מסע הפגנתי, שהסתיים בעצרת, ברחבת המיצג.
משם, נדד המיצג לתל אביב. התחנה הראשונה בתל אביב הייתה בגני התערוכה, במסגרת “יריד אדם ועולמו“. ברחבת המיצג, הציג הפסל הקצרינאי, ישראל בן יהודה, תערוכה של 14 מפסליו ובכל אותם ימים, הוא ואשתו תמר התנדבו להסברה במקום. למעלה מארבעים אלף איש פקדו את האתר בתערוכה. בניגוד לירושלים ובאר שבע, כאן לא היה רק קהל אוהד, אלא גם מתנגד ומתלבט והן זו הייתה מטרת המבצע. גם התחנה הבאה הייתה בתל אביב, בכיכר מלכי ישראל, כפי שנקראה אז כיכר רבין. פקדו אותה קרוב ל-50 אלף איש, במשך ארבעה שבועות.
התערוכה הייתה אמורה להמשיך בנדודיה, לנתניה, לחיפה, לאשדוד ולערים אחרות, אולם נאלצנו להפסיק אותה, כיוון שוועד יישובי הגולן נכנס למשבר כספי, בעקבות צו ביניים של בג“ץ, שאסר על המועצות בגולן להעביר כספים לפעילות הוועד
התערוכה הייתה אמורה להמשיך בנדודיה, לנתניה, לחיפה, לאשדוד ולערים אחרות, אולם נאלצנו להפסיק אותה, כיוון שוועד יישובי הגולן נכנס למשבר כספי, בעקבות צו ביניים של בג“ץ, שאסר על המועצות בגולן להעביר כספים לפעילות הוועד. סיפור העתירה הוא פרשה בפני עצמה ואקדיש לו את הטור שלי בשבוע הבא. תקופת היובש לא אפשרה את המשך המבצע, שעלותו הייתה גבוהה מאוד, בעיקר עלות השינוע של המיצג מעיר לעיר.
שלושה חודשים וחצי פעל מבצע “עוז לגולן” וביקרו בו כ-175,000 איש. המיצג הועבר לגולן, לפארק קצרין העתיקה, שם המשיך לפעול עוד שנים רבות.
צלצר
אנשים רבים היו שותפים למבצע “עוז בגולן” ובהם כל פעילי ועד יישובי הגולן. אזכיר כאן רק אחד, את מנהל ההפקה, לורן צלצר. צלצר ז“ל, האיש הענק עם הקוקו והעגיל, היה גדול מהחיים – מפיק בנשמתו, שחושב בגדול, תמיד מחוץ לקופסה ומדביק ביצירתיות ובאופטימיות הבלתי נדלית שלו את כל סביבתו.
כזה היה המאבק על הגולן – ללא אלימות, ללא התלהמות, ללא איומים, ללא עבירה על החוק. מאבק דמוקרטי וממלכתי, שעיקרו הסברה וביטוי עמדת הציבור הישראלי. היה זה מאבק יצירתי וחכם, שהוציא את היריב משלוותו ובסופו של דבר, הביא את הניצחון.
