ההכלה וההבלגה, שחזרו עם הקמת הממשלה הנוכחית, כפי שהיה בממשלות נתניהו הקודמות, הזמינו את המשך התוקפנות. עוד מבצע – “מגן וחץ“
מבצע “מגן וחץ” היה הכרחי. ישראל אינה יכולה להשלים עם מציאות של ירי רקטות על אזרחיה ללא תגובה. ההכלה וההבלגה, שחזרו עם הקמת הממשלה הנוכחית, כפי שהיה בממשלות נתניהו הקודמות, הזמינו את המשך התוקפנות.
רק שבוע טרם פתיחת המבצע, נורו למעלה ממאה רקטות על ישראל, בתגובה לפיגוע ההתאבדות, באמצעות שביתת רעב בכלא, של המחבל האסיר עדנאן. ברור שישראל הייתה חייבת להכות באויב מכה קשה. חיסול הנהגת הגא“פ (ג‘יהאד אסלמי פלשתינאי) היה צעד חשוב. חיסולים כאלה הם מכה משמעותית לארגון טרור, שמקשה מאוד על תפקודו ועל התאוששותו. הפגיעות הקשות בחוליות ירי ובמתקני טרור ורקטות של הגא“פ הן הישג משמעותי של ישראל. גם הצד ההגנתי – יירוט מרבית הרקטות האפקטיביות והפגיעה הקטנה בנפש וברכוש בצד הישראלי הם הישג משמעותי.
פרשנים הציגו הישג נוסף – השארת חמאס מחוץ לתמונה, כפי שהיה גם במבצע “שומר החומות“. האם זה באמת הישג? כיוון שזה יעד שהציגו מתכנני המבצע ועמדו בו, מן הבחינה הזו, מדובר בהצלחה. יתר על כן, לנוכח הרהב של ארגוני האויב על מלחמה רב–חזיתית נגד ישראל, העובדה שאפילו בחזית האחת, הלחימה הייתה של ארגון אחד היא הישג ישראלי. אבל האם בראייה אסטרטגית רחבה יותר וארוכת טווח, זהו אכן הישג? עוד אחזור לכך ובינתיים נשאיר את השאלה פתוחה.
אי אפשר לזלזל בהישג המשמעותי של האויב. הגא“פ הוא ארגון טרור קטן, בוודאי בהשוואה לחמאס, לא כל שכן לחיזבאללה. הנה, לאורך כל ימי המבצע, הוא לא חדל מירי רקטות לעבר מערב הנגב ומפעם לפעם, ירה גם לכיוון תל אביב וירושלים. הוא הצליח להכניס לממ“דים ולמקלטים, במשך כל ימי המבצע, מאות אלפי ישראלים ולעתים, מיליונים. הוא הצליח לשבש את שגרת החיים, הכלכלה והחברה בדרום הארץ ובאופן חלקי, גם במרכזה, במשך ימים. שיגור הרקטות נמשך עד הרגע האחרון והופסק כאשר תשתית הרקטות עוד קיימת ומאיימת.
הרתעה הדדית
מכאן נחזור לשאלה – האם השארת חמאס מחוץ ללחימה היא אכן הישג? ההישג של גא“פ עם ארסנל הנשק תלול–המסלול שלו הוא מרשים ואנו יודעים שהארסנל הזה הוא כאין וכאפס לעומת זה של חמאס. חמאס היה חלק מן החפ“ק המשותף של האויב במבצע ויצא ללא פגע. יתר על כן, חמאס מפעיל טרור ביהודה ושומרון ומעודד טרור של ערביי ישראל וזאת, כאשר הוא בוחר, בשלב זה, להימנע מלפעול בעצמו בעזה. ההימנעות הזאת מצביעה על הרתעה של צה“ל. מצד שני, ההשלמה שלנו עם מעשי חמאס והחסינות שאנו נותנים לו בשני המבצעים האחרונים, מעידה על כך, שההרתעה היא הדדית. כן, עלינו להודות ביושר, שחמאס מרתיע אותנו. תיקו כזה, בין המעצמה האזורית החזקה ביותר לבין ארגון טרור הוא בלתי נסבל, במיוחד לנוכח העובדה שהוא יוצר שביתת נשק, שבחסותה חמאס הולך ומעצים את ארסנל הרקטות שלו ובכך הופך לאיום הולך וגדל על ישראל.
זוהי משוואה שאסור לנו להשלים אתה. הדרך היחידה להגיע לכך היא פירוז רצועת עזה מנשק רקטי. לאחר מבצע “צוק איתן“, פרחה הסיסמה “שיקום תמורת פירוז“. היום, בחלוף תשע שנים, אנו יודעים שהסיסמה הזאת אינה מציאותית.
מבצע “מגן וחץ” היה מוצלח מאוד מבחינה טקטית, אך מבחינה אסטרטגית הוא “עוד מאותו דבר“. “עופרת יצוקה“, “עמוד ענן“, “צוק איתן“, “חגורה שחורה“, “חומת מגן“, “שומר החומות” הם רק חלק מן המבצעים שהיה בהם הישג טקטי, לעתים גדול יותר ולעתים קטן יותר והם הביאו לשקט לתקופה מסוימת, שנוצל להתחמשות האויב. אבל כפי שאף אחד מהמבצעים האלה לא שינה את המצב האסטרטגי, כך גם מבצע “מגן וחץ“. את המשוואה האסטרטגית הזאת חובה לשנות.
מחדל עזה
איך הגענו לכך?
הגורם לכך הוא מחדל עזה.
הנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות. בהתנתקות, ישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי 4.6.67. אבל מעזה ובנותיה – דיר אל בלאח, חאן יונס ורפיח – ישראל נסוגה ב-1994, עם יישום הסכם אוסלו א‘ – עזה ויריחו תחילה. עד הנסיגה מערי יו“ש, ובהן רמאללה, במימוש הסכם אוסלו ב‘, ערפאת עצמו ישב בעזה.
כפי שהיום צה“ל אינו נמצא בעזה, כך היה גם בין 1994 להתנתקות. המציאות בשטחים שמהם ישראל נסוגה ברצועת עזה הייתה כמו המציאות באזורים שמהם ישראל נסוגה ביהודה ושומרון. ישראל לא שלטה בהם, צה“ל לא פעל בהם. במשך שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש“פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. השנים הללו היו שנות הטרור הקשות והמדממות ביותר, שנות מתקפות הטרור ופיגועי ההתאבדות. לא היו שנות טרור כאלו לאורך כל שנות הסכסוך המדמם.
השינוי הגדול היה במבצע “חומת מגן” (2002), שבו צה“ל כבש מחדש את ערי יו“ש, השמיד את תשתיות הטרור ולאחר מכן, שב לבסיסיו, אך שינה לחלוטין את המשוואה. ישראל החזירה את חופש הפעולה לצה“ל ביהודה ושומרון. מאז, המחבלים שפעלו באין מפריע וטבחו בערינו וכפרינו, כמי שיש להם רישיון בלתי מוגבל לרצוח, הפכו לנרדפים. מאז ועד היום, צה“ל, השב“כ וימ“מ פועלים בשטחי הרש“פ, מדי יום ומדי לילה ומגיעים אל המחבלים, למיטותיהם, לפני שהם מספיקים לפגע ולרצוח. יש גם כישלונות – פיגועים שלא סוכלו, אך אז צה“ל שם את ידיו על המחבלים, אם לא בתוך שעות, בתוך ימים. יצירת תשתית רקטית, כברצועת עזה, בלתי אפשרית ביו“ש.
“חומת מגן” בעזה
לא כן המצב ברצועת עזה. ברצועת עזה, לא נערך מבצע “חומת מגן“. בשלב השני של המבצע, היחידה שלי, חטיבת הצנחנים הדרומית, הוקפצה בצו 8. המשימה שלנו, במסגרת הפעולה הגדולה בעזה, לצד כוחות הנדסה, הייתה לפרוץ את ציר פילדלפי. התמקמנו בצאלים וערכנו מודלים לפריצה. ידענו שמדובר במשימה מורכבת וקשה וסביר להניח שלא כולנו נחזור ממנה. רובנו כבר היינו הורים לילדים. אף על פי כן, המוטיבציה הרקיעה שחקים ואחוז הגיוס היה למעלה מ-100% (כי הוא כלל גם לוחמים שכבר השתחררו מהמילואים ובכל זאת התייצבו).
שעות אחדות לפני הפעולה, היא בוטלה. הועברנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו לפלוגה, אורן צלניק. למה הפעולה בוטלה? התירוץ היה שפרטיה הודלפו לתקשורת. להערכתי, הסיבה היא שאריק שרון קיבל רגליים קרות.
ביטול הפעולה היה מחדל ביטחוני חמור, אפילו יותר מההתנתקות. ההתנתקות הייתה קודם כל כשל ערכי, מוסרי, ציוני ורק אחר כך, מחדל ביטחוני. אבל המחדל של אי ביצוע “חומת מגן” ברצועת עזה הוא בכייה לדורות. שעה שצה“ל חיסל את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, הטרור ברצועת עזה הלך והתעצם וכעת, מדינת ישראל כולה מאוימת ברקטות מעזה. כל המבצעים של צה“ל, גם המוצלחים שבהם, לא חיסלו את תשתית הטרור. המטרה הזו כלל לא הוצגה לצה“ל. כי הדרך לחסל את תשתית הטרור היא “חומת מגן” ברצועת עזה. המחיר של “חומת מגן” בעזה היום יהיה כבד הרבה יותר ממחירה לפני 21 שנה. אבל אם נמתין, כאשר נעשה זאת, ובסופו של דבר לא יהיה מכך מנוס, המחיר יהיה כבד שבעתיים.
כן, המענה הנכון לטרור העזתי הוא “חומת מגן” בעזה. אלא שלשם כך, יש צורך בלכידות לאומית והממשלה הזאת ניפצה את הלכידות והסולידריות לרסיסים. לכן, הפעולה הזאת לא תוכל להתבצע היום. מה שניתן ונכון לעשות היום, לצד מכות קשות וכואבות לארגוני הטרור בעזה, כמו ב“מגן חץ“, הוא לשקם את הלכידות הלאומית החברתית. לבטל את המהפכה המשטרית, להתכנס בנפש חפצה ובנחישות לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה. כאשר נשקם את תשתית החוסן שלנו, נצא לחסל את תשתית הטרור. אך כבר עתה, יש להכשיר את הלבבות למבצע כזה ולגייס נכונות לאומית למחירו הכבד, שנועד למנוע מחיר כבד לאין ערוך, אם נדחה את ההכרעה.
