החופשה שכפתה עליי הקורונה החזירה אותי לספרים. כשהייתי עסוקה ועמוסה, קראתי כל מיני, אבל ספר-ספר, כמו למשל "הפיתוי של גרייסי", לזה חזרתי בקורונה
אחד הדברים הטובים שהביאה הקורונה לחיים שלי הוא הספרים הרבים שהספקתי לקרוא. היא עשתה גם רע וזה מצב לא פשוט, אבל אני לא יכולה להתעלם גם מהטוב. בכלל, בחיים, בכל דבר שקורה לנו צריך לחפש גם את הטוב. לפעמים, הוא מסתתר לו בפינות חשוכות, אבל אם נתאמץ, נמצא אותו. אז יש לא מעט דברים טובים שאני מצאתי בזמן הקורונה. איכשהו בשנים האחרונות, הייתי כל כך עסוקה ועמוסה ואת הלחצים של היום-יום הפגתי בקריאת ספרי מודעוּת והשראה. בשבתות, אהבתי לקרא עיתונים, תמיד דאגתי שיהיה לי את כולם, אבל הנה החיים זורמים ודברים משתנים, היום אני מסתפקת בעיתון אחד, כבר פחות מתחשק לי לקרוא את צרות העולם.
אז קצת לפני שהתחילה חופשת הקורונה, קיבלתי מתנה מחבר – שני ספרי קריאה. אחד מהם היה "הפיתוי של גרייסי", בהוצאת "ידיעות". כבר באותו היום, התחלתי לקרוא את הספר.
"מודעה על קורס בישול בלב טוסקנה מושכת את תשומת לבה של גרייסי ברטון, אישה שכבר למעלה מ-40 שנה לא נסעה לשום מקום. דחף שהיא לא מצליחה לעמוד בפניו גורם לה להחליט לצאת למסע, על אף שהדבר יעלה לה בכל חסכונותיה."
על רקע נופיה של טוסקנה, ספר רומנטי וכיפי, שמזכיר לנו לא לוותר על החלומות. מסוג הספרים שמי שקורא את הטורים שלי מבין שמיד התאהבתי. מהספר הזה, קיבלתי את הרעב לחזור לקרוא ספרים. אני אוהבת אותם קלילים ורומנטיים, עם השראה ותובנות. בתקופה הזאת, לא רציתי ספרי מתח ומוות ורציחות. אלו הספרים שהאיש שלי אוהב לקרוא. אני רציתי רק ספרים שיש בהם אהבה ושמחות הרפתקאות וטבע והכי חשוב – השראה וסוף טוב. מצאתי רבים כאלה. בגלל שהיה אסור להיכנס לספריה בזמן הקורונה, אספתי רשימת ספרים שרציתי לקרוא והספרנית דאגה לי בכל שבוע לשניים-שלושה ספרים.
שבוע הספר. עצוב
כשסיימתי לקרוא את כל הרשימה שלי, היא התחילה להביא לי ספרים שחשבה שאוהַב וצללתי אתם למחוזות נפלאים. מצאתי את עצמי מתחילה ספר בערב ומסיימת אותו בבוקר, או מתחילה בכניסת השבת ולא נותנת לשבת להיגמר לפני שסיימתי. אימא שלי תמיד עודדה אותנו לקרוא ואמרה לנו שספרים יוסיפו לנו ידע, אבל מצאתי שספרים יכולים להיות סוג של טיפול ובילוי כיפי שלי עם עצמי, בעולמות אחרים. נראה לי שאפילו קצת התמכרתי אליהם. אם אין לי ספר, אני נכנסת ללחץ: איך אעביר שבת בלעדיו. הערסל שלי בגינה, שגם אותו קיבלתי במתנה לכבוד חופשת הקורונה, הוא שילוב מושלם לזמן איכות. איזה כיף לאנשים האלו שמצליחים לספר את הסיפור שלהם ולגרום לנו הקוראים להתאהב ולהיכנס לסיפור.
תמיד אהבתי ספרים, לקנות, לקבל, לקרוא. אני מהאנשים שאוהבים את המילה הכתובה מודפסת, אוהבת לדפדף, אוהבת ספר ובכלל, אוהבת מילים. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהייתי בשבוע הספר, ברמת גן. זו הייתה עבורי חוויה מטורפת, שהתלהבתי לספר לכל מי שהיה מוכן לשמוע על הדבר הענק הזה – שבוע הספר. מאז, בכל שנה, אני הולכת לאחד הירידים הגדולים. עצוב לי שהשנה בוטלו האירועים של שבוע הספר ואין חגיגה של צבעים ומילים וסופרים. לפחות, מזל שנפתחו מחדש חנויות הספרים.
כילדה, אהבתי ללכת לספרייה, לשבת על הכורסא שהייתה שם ולדפדף בספרים. אבל זה לא היה דומה למה שראיתי ביריד הענק של הספרים. זה היה רגע מכונן ומרגש עבורי. אהבתי אותו. שעות הסתובבתי בדוכנים. רציתי לקנות כל כך הרבה ספרים והתפעלתי מהעושר והמגוון וככה, במשך כמה ימים, הלכתי שוב ושוב, רק בשביל לדפדף ולגלות ספרים חדשים. אני חושבת שברגע בו גיליתי את שבוע הספר, התאהבתי באמת בספרים. מאז, אני תמיד שמחה לקראת ספר וממשיכה לחלום שעוד יהיה לי גם ספר שאכתוב בעצמי. אולי אכתוב על האישה שאהבה קפה וסיפורים ואנשים, או שזה יהיה סיפור דמיוני, על נסיך ונסיכה, שחיו באושר ועושר, או שאכתוב סיפור על מה שהקורונה עשתה לנו בחיים.
