“מעיינות החודש” טור חודשי חדש מבית “עיינות” – יהדות ישראלית במרכז קהילתי גולן – את ראשית פרי אדמתו, נותן האדם לבית המקדש. במקום לחגוג את הצלחתו בגידול, הוא נקרא לחגוג את הנתינה. האם הוא נותן מתוך נדיבות? אולי כדי לקבל הכרה?
רינה בן נר, קדמת צבי
הביכורים, או יותר מדויק הבאת הביכורים, היא מצווה המבטאת אולי יותר מכול את הקשר בין האדם לאדמתו ומשום כך, חשוב להתבונן ולהעמיק בערכים החינוכיים שהיא מבשרת. מה אומרת המצווה – החקלאי הקדום, שהיה עובד קשה את אדמתו, נהנה בסופו של התהליך מתחושה נפלאה של סיפוק והישג, כשמופיע הפרי הראשון. הפרי הראשון מופיע, המגדל קושר אותו בחוט אדום לזיהויו כפרי ראשון ואומר: “הרי אלו ביכורים“. כשמגיע הפרי להבשלתו, הוא אורז אותו בטנא ומביא את הביכורים לבית המקדש. כאשר הוא מניח את הטנא בבית המקדש, עליו להשתחוות מלוא קומתו ארצה.
אותם ביכורים נותנים הזדמנות להציג את מידת הנדיבות ואת ערך הנתינה הקיים אצל האדם. הביכורים הם בעצם סיפור ההצלחה שלנו וכאן, את אותו תוצר, אותה הצלחה, אנחנו נותנים לאחר. ישנו מתח מסוים, כעין ציר שמתחבר לערך הנתינה – מה נותן לנו יותר משמעות ויותר תחושת סיפוק והגשמה? האם הנתינה עצמה לאדם אחר, מתוך התכוונות עמוקה של נדיבות? או הצורך בהוקרה? אני יצרתי, אני עשיתי וגידלתי ובעצם הבאת הביכורים, אני מקבל הכרה, הודיה, שם טוב וייחוס. כבני אדם, כולנו חווים כל מיני סיטואציות של חגיגת הצלחות וביכורים ונמצאים על הציר הזה: חשים את המתח שבין נתינה לצורך נתינה ומתוך נדיבות, לבין נתינה לצורך הכרה.
אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים. קונפליקטים הם חלק מחיינו, אנחנו לא מרגישים אתם בנוח והם מאתגרים את אישיותנו. אך כאשר אנו מודעים להם, אנו יכולים לראות איזו למידה הם מזמנים לנו. מתוך המודעות למתח, צצים כמה סימני דרך שהם מעין קסמים:
הקסם הראשון הוא תחושת השמחה הפנימית המתעוררת בעקבות נתינה ונדיבות לב. כשהיא מונעת מבפנים ובצורה אמתית ופשוטה, אנו חווים תחושות ממלאות ומעצימות נפש. התקופה והתרבות בה אנו חיים מלמדות אותנו לחוש שמחה כאשר אנו חווים חוויות שהן מעולם החומר: קניות, בתי קפה, טיולים מפנקים בעולם… אלה, לכל היותר, יוצרים שמחה זמנית, המכוונת אל רובד נמוך יותר באדם, אל החומר. זאת שמחה, אך לא שמחת אמת. ככל שנתקרב אל השמחה האמתית, שיכולה להתעורר מתוך נתינה ונדיבות, נחווה חיים בריאים ומשמעותיים יותר.
החיבור לאדמה מחבר אותנו לעצמנו ומתוך כך, אנו מתחברים לכל הטוב שמסביבנו – המשפחה, החברים, הקהילה, המדינה שלי, העבודה שלי… כך, אנו מסוגלים לא רק לראות את הטוב ולהכיר בו, אלא גם להודות עליו ולחוש מתוך כך שמחת אמת
הקסם השני בהבאת ביכורים הוא הכרת הטוב. הכרת הטוב שיצרתי, הכרת הטוב שבי. כן, זו לא בושה לאהוב את עצמנו, בענווה. כי איך נצליח לתת ולאהוב אחרים, אם לא קודם נאהב את עצמנו, אפילו קצת? החיבור לאדמה מחבר אותנו לעצמנו ומתוך כך, אנו מתחברים לכל הטוב שמסביבנו – המשפחה, החברים, הקהילה, המדינה שלי, העבודה שלי… כך, אנו מסוגלים לא רק לראות את הטוב ולהכיר בו, אלא גם להודות עליו ולחוש מתוך כך שמחת אמת. נוצר מעין מעגל שכזה.
ומה עם תקופת הקורונה בה אנו נמצאים? בה הרגשתי יותר מכול שעצרו לי את הזמן ואותה עצירת זמן גרמה לי לתת מקום לנוכחות, לכאן ועכשיו. כי לא משנה מה השעה וכי אי אפשר באמת ללכת לשום מקום, או לקבוע עם אף אחד ומה שנשאר זה רק הרגע הזה. ברגע הזה, יש את כל הזמן שבעולם. פתאום יש לתהליך ולדרך מקום של כבוד וזה עצם העניין. הביכורים הם רק עוד סימן בדרך.
אסיים בשיר “סימני דרך“, של נעמי שמר:
מי זוכר ומי יודע
את הדרך אל ביתי
מי אשר קולי שומע
הוא יבוא הביתה אתי
ענני–נוצה ממעל
והשלף לרגליי
ודנדון פעמון–הפלא
השומר תמיד עליי.
אי משם שר לו בדרך
אי משם שר פעמון
אי משם שובה הביתה
בזמן הנכון.
בברכת חג שמח! היו נדיבים, שמחים, ושהביכורים שלכם יהיו מלאים בכל הטוב שבכם. אל תשכחו לעצור לפעמים את הזמן, גם כשאין קורונה.
