עמרי הוא עמרי קאופטייל, בחור צעיר, מאוד כועס. מאוד. "ניתוח לב סגור" הוא קצרנגן כזה, חמישה שירים, אבל הבעיטות פה מספיקות לשלושה אלבומים. מהטקסטים הזועמים, קשה לדעת מה מפעיל את כל זה. עמרי לא מנדב סיבות, רק תוצאות: בא לי לשרוף, בא לי לזהם, בא לי שמישהו ימות ושכולם יבכו, בא לי להכות. אם היה לו כוח, הוא היה שובר כל מה שזז וכל מה שדומם. המשפט שלקח אותי: "טוב לי וזה רע לי". אהבתי גם שהוא מגדיר את עצמו כ"אלוף השחייה בבריכה ריקה ממים". לשפה של עמרי, עם כל ההסתייגויות מהתוכן, יש איזה קסם. שפה מיוחדת, לא הדיבור הרגיל. כל חמשת השירים עוסקים בנפשו (ובתסביך גוף?) מזוויות שונות. אם להאמין לכתוב, בהחלט נפש מיוסרת. אבל כזה כעס? החידה הזאת, לא תיפתר בסוף הטקסט הזה.
הוא כותב ומלחין בעצמו את השירים שלו ושר אותם בקול עם צבע באמת מיוחד. משהו גבוה, עם סדקים של צרידות ושברים של עצבים. המוזיקה עצמה די חוזרת על עצמה, אבל המילים החזקות (תלוי מאיזה צד של האגרוף אתה נמצא) קצת מחפות על זה.
שי לביא, מוזיקאי צעיר, כועס קצת פחות יש לקוות, ניגן על כל הכלים ועיבד את כל העיבודים, בהפקה מינימלית, עם אלקטרוניקה במינון כבד.
בשיר הסוגר "אלוהיי", פונה עמרי לאלוהיו: "אלוהיי, תאהבני". קח את זה מאחד שיודע: אלוהים אוהב קודם כול את מי שאוהב את עצמו.
