נורית מאירוביץ’ היא אחת משבעת המופלאים – שבע המשפחות הראשונות שעלו ביולי 1977 כדי לבנות עיר בגולן. על דור המייסדים, על חלוציות בסגנון “אנו באנו ארצה”, ועל האמנות שתופסת היום את רוב זמנה, כולל ריכוז הפעילות של “היוצרים בביתם”
15 ביולי 1977, זה היום בו הגיעו ראשוני המייסדים לקצרין ומאז חלפו 37 שנים. בקרוב, יצוין יום קצרין באירוע חגיגי ולכבודו, האורחת בשישי שלנו להפעם היא אחת מהמייסדות, נורית מאירוביץ’. נורית, היא אם לארבעה וסבתא לארבעה ועוסקת בשנים האחרונות בעיקר באומנות.
מהיכן וכיצד הגעת ליישב את קצרין?
אני ילידת רחובות במקור, אך באותה תקופה, הייתי נשואה וגרתי בנס ציונה. שמענו שהולכים לבנות עיר בגולן והכתובת הייתה סמי בר לב כמובן, שגר אז בראש פינה והגה את הרעיון יחד עם יהודה הראל. יצרנו איתו קשר ואז הכרנו את הגרעין המייסד שכינינו אז “שבעת המופלאים” – שבע המשפחות הראשונות שהגיעו ב-15.7.77. כולם היו צעירים ונמרצים ועשו את כל המהלך ממניעים ציוניים נטו. פשוט רצינו לבנות עיר בגולן, ללא כוונה שתהיה כמו ת”א אבל היו שאיפות גדולות, כי לא היינו טיפוסים מושבניקים או קיבוצניקים שהקימו את שאר היישובים.
חוץ ממך, מי היו המייסדים לצדך וכמה נשארו עד היום?
מתוך הגרעין הראשון נשארו יפה זוננשיין, משפחת פרידמן, ציפי דינרמן שהקימה את בית הדפוס הראשון ודינה דגני שתפקדה אז גם בתור האחות וגם בתור הרופא בלית ברירה. כל השאר עזבו מאז בעקבות הילדים.
ספרי על רגע בלתי נשכח מימיה הראשונים של קצרין?
זוכרת הרבה רגעים כאלו כי אני הייתי העוזרת הראשית של צוות ההקמה. הייתי עובדת ממקלט כלשהו במרכז איתן שאליו היו מגיעים דרך ערימות עפר כדי לקבל פרטים ולהצטרף ליישוב. כדי לעבור בין הבתים הראשונים, היינו מניחים קורות עץ כדי לעבור מעל הבורות שהיו בשטח. יום אחד, ראיתי את הבת של רינה דגני חופרת בין הקורות וכששאלתי אותה למה היא עושה זאת, סיפרה שעדשות המגע נפלו לה לתוך הבור. היום אני אומרת ‘איך זה יכול להיות?’ אבל היו כל מיני כאלו קוריוזים של ימי ‘אנו באנו ארצה’. כך למשל גם היה רק טלפון אחד ביישוב, וברוב תמימותי כל פעם שמישהו טען שיש לו שיחה דחופה, נאלצתי לקום באמצע הלילה כדי ללכת ולפתוח לו את המקלט שם מוקם המכשיר.
באותם ימים אי שם ב-77 האמנת שקצרין תצמח למה שהיא היום ותהפוך לבירת הגולן?
קודם כל, דחו לא מעט את העלייה לקרקע שלנו ורק אחרי הפגנות ולחצים שעשינו, משרד השיכון סופסוף נכנע ואפשר לנו לעבור. כל זה, אחרי שקראנו לאברהם עופר, שר השיכון דאז – ‘עופר בלופר’, התעקשנו שהתאריך האחרון לעלייה יהיה ביולי ובסוף הצלחנו. אני האמנתי שיקרה פה הרבה יותר כי התוכנית הייתה שתוך עשר שנים, יהיו 25,000 איש ובסוף אחרי 37 שנים, אנחנו כאן 8,000. חשבתי שנהפוך ליישוב יותר גדול ואפילו קראתי לקצרין משך שנים עירבוץ, כי היא לא עיר ולא קיבוץ. חוץ מזה, בהתחלה היא גם הייתה עיר בוץ, אז הכינוי התאים. נקווה שהיישוב יגדל יותר ונזכה לראות את זה עוד בימינו.
מה בעינייך סוד הקסם של קצרין?
בזמן ההקמה, לא היה איפה לקנות פה חלב, היה נציג שהביא מצרכים לכולם מחצור וכולם אכלו אותו דבר. אז הקסם הוא לראות איך מכלום שהיה אז, הכל הפך לצומח ופורח. היו אז בעיקר רוחות מדבריות בלי אף עץ או פרח וכמה בתים זמניים. היום כשרואים את כל הבתים היפים ובית ספר תיכון עמוס בתלמידים מרחבי הגולן, זה ממש קסם מעורר גאווה.
מה את הכי אוהבת בגולן?
הנופים, הנחלים והמים שזורמים גם בקצרין. למרות שלכאורה כאן יש פחות מהדברים האלו, לא חסר איפה לטייל, למשל במפל שנמצא ליד הבית ספר שדה.
במה את עוסקת כיום?
לאחר השותפות בצוות ההקמה, הקמתי את קופ”ח לאומי ועבדתי שם 21 שנה כמנהלת. אחרי שפרשתי, התחלתי להתעסק רק באומנות וכיום, מרוכזת בעיקר בפרויקט “היוצרים בביתם” שזו עבודה במשרה מלאה שאני עושה בהתנדבות.
אם היה משהו אחד שיכולת להעתיק מתל אביב לגולן, מה הוא היה?
הרבה יותר תרבות והצגות, מסעדות שפתוחות בשבת למטיילים ושירותי בריאות לעיתות חירום כמו מכון רנטגן למשל.
מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי?
מנצלת כל זמן שניתן אך ורק לאומנות. חלמתי לעשות זאת שנים ואין לי רצונות לפרנסה אחרת. מפתחת גם אמנים אחרים, מה שמתאפשר רק באופן מאוגד. אנחנו מציגים המון בשלוש שנים האחרונות במקומות כמו מבואת המועצה והמתנ”ס, אז יש הצלחה גדולה במבואת המועצה. זו השנה השנייה שריכזתי גם את פעילות “הבתים הפתוחים של היוצרים”.
מה את הכי אוהבת לקרוא ב”שישי בגולן”?
את המאמרים על החידושים בקצרין וגם אוהבת לראות ולהכיר אנשים שחיים פה כמו במדור הנוכחי, שמארח דמויות מעניינות מהגולן.
