מתן גוטמן, מבני יהודה, הוא מנהל המכבסה, במלון הנופש רמות. הוא בן 37 והחליט לדבר על חייו כילד ואדם עם צרכים מיוחדים. המפגש אתו היה מעניין, חשוב ומעורר השראה

מתן גוטמן, מבני יהודה, הוא מנהל המכבסה, במלון הנופש רמות. הוא אוהב את העבודה שלו הרבה בזכות המנהלת שלו לילה, שסומכת עליו ודואגת לו. וגם בזכות העובדה שיש לו שם הרבה חברים יותר נכון חברות.

“אני מרגיש טוב בעבודה. אני אוהב את המכבסה ואוהב את החברים. אני מרגיש בעבודה כמו במשפחה“.

לא תמיד היה מתן מוקף בחברים, לא תמיד הוא השתלב במערכת הרגילה. היום, בגיל 37, הוא מוכן לשתף לראשונה את הסיפור שלו דווקא בעיתון של הגולן. חשוב לו שיכירו אותו קצת יותר וגם חשוב לו להעביר מסר: לא צריך להתבייש בצרכים המיוחדים ובעובדה שאתה לומד במסגרת אחרת של חינוך מיוחד.

“אני מעריך את ההורים שלי ומודה להם שהיו קשובים לאנשי המקצוע ולא השאירו אותי בבית ספר רגיל. אם הייתי לומד בבית ספר רגיל, הייתי נופל בין הכיסאות. זה לא פשוט להורים לקבל החלטה כזאת, אבל ההורים שלי הבינו שזה מה שהכי טוב ונכון בשבילי“.

המפגש עם מתן היה לי מעניין, חשוב ומעורר השראה.

ספר קצת על עצמך

מתן: “נולדתי וגדלתי בבני יהודה. אני מאור אוהב את היישוב הזה. כולם פה מכירים אותי, לא כולם מכירים באמת. אבא, משה ז“ל, הגיע מקיבוץ מלכיה. הוא היה רפתן ולפני 17 שנה, נפטר מדום לב. אימא קלריטה, שהיא החברה הכי טובה שלי, עלתה מברזיל, עבדה בחינוך ובספרייה בבני יהודה. יש לי אחות גדולה ממני, אינס, שעובדת ברמת גן. ההורים הגיעו לגולן בשנת 1977, ישר לבני יהודה.

“בבית הספר היסודי, למדתי בבית ספר ‘שחף‘ בדגניה, כיתות א‘-ח‘ ובתיכון, במושב ניר יפה, עד כיתה י“ב“.

אילו התמודדויות אתה זוכר שהיו לך כילד קצת שונה?

“כילד, לא היו לי ביישוב חברים על בסיס קבוע. לרוב, הייתי חוזר מבית הספר וזה היה אני עם עצמי. בגלל שלא עשיתי את המסלול הרגיל, לא היה קשר יום–יומי. היו ילדים שהיו מזמינים אותי מדי פעם לימי הולדת. לפעמים, הייתי יוצא לשחק אתם כדורסל“.

הייתי מגיע לפעמים לפעולות בתנועת נוער. היו ילדים שהיו קצת מציקים לי ותמיד היה מישהו שדאג שלא יציקו לי. אבל הם היו קבוצה מלוכדת והייתי קצת אאוטסיידר. לא היה משהו שמחבר בינינו. בפעולה, היינו ביחד, אבל אחר כך, כל אחד הלך הביתה

לתנועת הנוער הלכת?

“הייתי מגיע לפעמים לפעולות בתנועת נוער. היו ילדים שהיו קצת מציקים לי ותמיד היה מישהו שדאג שלא יציקו לי. אבל הם היו קבוצה מלוכדת והייתי קצת אאוטסיידר. לא היה משהו שמחבר בינינו. בפעולה, היינו ביחד, אבל אחר כך, כל אחד הלך הביתה וחזרתי לבד“.

יש לך זיכרונות מיוחדים מהתיכון?

“היו לנו שיעורי ימייה, קייקים ב‘בית ירח‘. למדתי במגמת עיבוד עץ, עשיתי ספסל עץ גדול שנמצא עדיין בחצר הבית שלנו“.

שמונה שנים ב“יעלים“

התגייסת לצבא?

מתן: “לא התגייסתי לצבא. בסוף התיכון, בבית ספר חשבו שאני לא כל כך מתאים והמשכתי להכשרה מקצועית. סדנאות של פירוק חלקים, סדנת מטבח ועוד על מיני סדנאות שהכינו אותי לשלב הבא בחיים. אבל משהו טוב שקרה בתקופה הזאת, כשהחברים שלי התגייסו הם פתאום נחשפו למתן. הם הבינו שאומנם עשיתי מסלול אחר, אבל אני לא כל כך שונה מהם ושאני דווקא סבבה. אני תקשורתי ואוצר המילים שלי רחב. לפעמים, הרגשתי אפילו בוגר יותר. אני חושב שבצד השכלי ובהתבטאות צמצמתי פערים ואפילו יש דברים שהרגשתי שעקפתי חלק מהם. עם הקדמה והפייסבוק והאינסטגרם, פתאום התחילו לעקוב אחריי ולהיות יותר חברים שלי“.

מישהו מהתחום המקצועי ליווה אותך כל השנים?

“העובדת הסוציאלית שהייתה אתנו בעצם מהגן היא בַּ,רסי ספקטור. כל השנים, היא ליוותה וכיוונה. אחרי התיכון, היא גם עזרה לי למצוא מקום מגורים במערך דיור ‘יעלים‘, בקריית אתא. בהתחלה, לא היה שם מקום ואז, יום אחד, קיבלתי טלפון שהתפנה מקום והרגשתי שהמקום הזה בדיוק התפנה עבורי. 

“גרתי שם במשך שמונה שנים. הלכתי אל הלא–נודע… הגעתי לבד. בהתחלה, גרתי בדירה עם עוד 11 בנים ובנות, יחד עם אם הבית. יש תורנויות של שטיפה וכלים וניקיונות. אם הבית בישלה. אחרי שלוש שנים, עברתי לדירה עצמאית ב‘יעלים‘, שם היינו שמונה שותפים, למשך חמש שנים. ב‘יעלים‘, היה לנו סדר יום. בבוקר, יוצאים לעבוד. אני עבדתי במכבסה, בחנות תבלינים, במסעדה. אחר הצהריים, חוזרים לדירה. יש פעילויות וחברים. אני מרגיש שדווקא במערכת המיוחדת שהייתי בה במהלך החיים, קיבלתי ארגז כלים עשיר לעצמאות, התמצאות במרחב, תחבורה, התעסקות כלכלית, לבדוק מחירים בקניות, חשבון בנק. התמודדות עם סיטואציות. כל מיני כישורי חיים שלא כולם לומדים. יש לי הרבה זיכרונות טובים מ‘יעלים‘ ואני שומר עדיין על קשר עם אם הבית, אורנה גולדשטיין שהיא ושאול בעלה ז“ל היו לי ממש כמו הורים שניים“. 

ואחרי שמונה שנים ביעלים?

“בהתחלה, רציתי לגור לבד וזה לא הסתדר והגעתי למסקנה שאחרי שקיבלתי את הכלים, אני יכול לחזור הביתה. היום, אני גר עם אימא שלי וזה טוב לשנינו. הקשר עם אימא שלי טוב לשנינו. לה יש למי לבשל ולדאוג ולי זה כיף. יש לנו קשר חברי. אוכלים יחד, מדברים, רואים טלוויזיה. 

“בנוסף לעובדת הסוציאלית, יש את עמותת  ‘בית חם‘ – עמותה שעוזרת לנו להשתלב ולמצוא עבודה. הם מלווים אותי מגיעים למקום העבודה לראות שאני בסדר. עם בילי, שמלווה אותי, אני נפגש ואנחנו מדברים ואני מרגיש שאני צריך להודות לה ולעמותה על העזרה.

“כשחזרתי לגולן, בשנת 2013, עבדתי ב‘בית אל מזון‘, מפעל ריבות, ארבע שנים וחצי ואז ישבתי קצת בבית. פאני טויזר, מבני יהודה, חיברה אותי עם מלון רמות. בהתחלה, עבדתי במכבסה כעובד ואז לילה, מנהלת העבודה, ראתה שאני מסוגל להפעיל את המכבסה והפכתי להיות מנהל המכבסה. אני מרגיש שסומכים עליי, שנותנים לי אחריות ואני עומד בזה. כל עוד לילה מנהלת שלי, גם אני שם. זכיתי גם בעבודה טובה וגם בחברים“.

אתה מרגיש שאתה עושה עכשיו תיקון?

“ממש לא. אני לא מסתכל על העבר, אני חי את הרגע. הייתי כנראה צריך לעבור את כל מה שעברתי כדי להגיע לזה. אני שמח שחזרתי לגולן. הגולן הוא נוף ילדותי ואני מאוד אוהב אותו. זה המקום הכי יפה בארץ“.

אם רוצים – הכול אפשרי 

מה אתה עושה בשעות הפנאי?

מתן: “מגיע מהעבודה סביב שש, שותה קפה, מנשנש קצת, רואה טלוויזיה. אני אוהב לשמוע מוזיקה ישראלית מזרחית, אריק איינשטיין, ארקדי דוכין. בסוף השבוע, אני קורא עיתון, ‘שישי בגולן‘, ספרים“.

היום יש לך חברים?

“בגלל שאני עובד רוב היום ועסוק ויש לי חברים בעבודה, אני לא מרגיש צורך בחברים כרגע. טוב לי בלבד שלי וזה בסדר“.

מהו החלום שלך?

“שהמשפחה שלי יהיו מאושרים וירגישו טוב. הייתי רוצה זוגיות, כשתגיע הנכונה“.

איזה מסר היית רוצה להעביר לסיום?

“ההורים לא הקשיבו לרעשי הרקע. הם עשו את מה שצריך לעשות. אמרו להם חינוך מיוחד והם הלכו עם זה, לא נבהלו מהסטיגמה. הם הלכו תמידי יד ביד עם המערכת. זו הגדוּלה שלהם, בעיניי. אני שמח שהם אפשרו לי ולעצמם לשחות עם מצופים ובסוף, להגיע לקצה הבריכה. והם הגיעו ולא טבעו. אני מרגיש שהם הצליחו אתי.

“אם יש לכם ילד שהוא חריג, עם צרכים מיוחדים, אני לא מתבייש להגיד את המילה הזאת, לא להיבהל מהחינוך המיוחד. אני מרגיש שהחינוך המיוחד נתן לי כלים לחיים שהייתי זקוק להם. יש לי ניסיון חיים שזה מעל לימודים. יש כאלה שסיימו תואר ואין להם את הניסיון שלי .

“וגם אני רוצה להוסיף, תחבקו חזק את הילדים. תשמעו הרבה דעות. כל אחד יש לו מה להגיד. אני מאמין שצריך לראות את טובת הילד ולא את טובת ההורים.

“ובסוף, מה שחשוב זו התוצאה. אני דוגמה לכך שהכול אפשרי, אין דבר העומד בפני הרצון. אם רוצים – הכול אפשרי“.