רש”י אומר על פרשת משפטים, שנסמכה למעמד מתן תורה בהר סיני – “…מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני”. ללמדך, שאין נתק בין ראש הפסגה לבין החיים הגשמיים ובין “אנכי ה’ אלוקיך” ל”וכי תקנה עבד עברי”
“ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא חופשי חינם”.
בפרשת יתרו, עם ישראל הגיע לנקודת השיא בגאולת מצרים והיא קבלת התורה במעמד הר סיני. מעמד זה היה מרומם וחשוב בכל קנה מידה היסטורי. במעמד הר סיני, הגיעו ישראל למדרגה רוחנית גבוהה, הגיעו למדרגת אדם הראשון לפני החטא. שני מלאכים כתרו להם כתרים ומיתה לא שלטה בהם.
“אתה הוראת לדעת כי ה’ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת…” – הקב”ה פתח להם שבעה רקיעים וראו מעשה מרכבה, ראו את הקולות, ראו מעשה בראשית. במעמד זה, הגיע כל אדם מישראל לראש הפסגה האנושית. הקב”ה הפקיד בידיהם את התורה והשמיע להם את עשרת הדברות.
“ואלה המשפטים” – אומר רש”י: “…מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני”. כלומר, כמו שעשרת הדברות נתנו מסיני, אף שאר המצוות העוסקות בחיים הארציים כך. היינו חושבים שיש איזשהו נתק בין ראש הפסגה לבין החיים הגשמיים במחנה ישראל על הארץ, בין “אנכי ה’ אלוקיך” ל”וכי תקנה עבד עברי”. מסביר רש”י שזה היינו הך, התורה מחברת שמים וארץ. אורו של הקב”ה נוגע בכל רובדי המציאות, אין מקום הפנוי מאור ה’.
אם נתבונן, נשאל את עצמנו, מה קיבל עם ישראל במעמד הר סיני? האם הם שמעו רק את עשרת הדברות, או את כל תרי”ג המצוות? והתשובה היא שבעצם הקב”ה אמר את עשרת הדברות ובכל דיבר ודיבר, הקב”ה נטע את קובץ המצוות השייכות לאותה דיבר, כגון “אנכי ה’ אלוקיך” – המצוות המשתלשלות מדיבר זה הן ייחוד ה’, תפילין, מזוזה, קידוש ה’ ומצוות נוספות. “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” – כל מצוות הפסח, מצה, מרור, קרבן פסח ומצוות נוספות. מהדיבר “שמור את יום השבת” משתלשלות מצוות של קידוש השבת, זכירת יום השבת לקדשו, ל”ט אבות מלאכה ומצוות נוספות. כלומר, עם עשרת הדברות, הקב”ה נטע בתוכנו את כל המצוות המשתרגות ומשתלשלות מכל דיבר ודיבר. על כך אנחנו מברכים – “אשר נתן לנו את תורתו וחיי עולם נטע בתוכנו”.
מעמד הר סיני חייב להיות נטוע בכל יהודי ויהודי. למרות שהאירוע היה לפני אלפי שנים, הבחירה בקבלת התורה ניתנת לכל אדם, בכל יום ויום. בקיום המצוות, האדם קושר את עצמו לעשרת הדברות ולמעמד הר סיני. משל למה הדבר דומה? לילד המכין עפיפון לקראת תחרות עפיפונים. המבחן שלו הוא ברגע של אמת, כשהעפיפון באמת ינסוק כלפי מעלה, אך ההצלחה מובטחת בתנאי שתמיד העפיפון יהיה קשור בחוט לבעליו. המצוות הן אותם חוטים שמחברים אותנו אל אותו מקור – לקב”ה ולמעמד הר סיני.
מה קיבל עם ישראל במעמד הר סיני? האם הם שמעו רק את עשרת הדברות, או את כל תרי”ג המצוות? והתשובה היא שבעצם הקב”ה אמר את עשרת הדברות ובכל דיבר ודיבר, הקב”ה נטע את קובץ המצוות השייכות לאותה דיבר, כגון “אנכי ה’ אלוקיך” – המצוות המשתלשלות מדיבר זה הן ייחוד ה’, תפילין, מזוזה, קידוש ה’ ומצוות נוספות
הפרשה מתחילה ב”ואלה המשפטים…כי תקנה עבד עברי”. לכאורה, עבד הוא המציאות הנמוכה ביותר של האדם. האדם מאבד את חירותו ואף לא מקיים את המצוות התלויות בזמן. עבד זה נמכר בגין גנבתו ועונשו: שש שנים יעבוד בשביעית יצא לחופשי חינם. אך אם הוא רוצה להמשיך להיות עבד, “והגישו אדניו אל האלוקים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצה את אזנו במרצע…”. היציאה ממצרים הכללית פוקדת את האדם הפרטי. הוא צריך לצאת מהמֵצָרים הפרטיים שלו, עליו להשתחרר מהעבדות ולקבל על עצמו את החירות. מגישים אותו אל האלוקים, אל המזוזה, מסע פרטי אל הר סיני. כשהוא לא אומר “נעשה ונשמע”, כשהוא לא מקבל על עצמו את החירות, רוצעים את אזנו. העבד מתבטל כלפי אדוניו, זה מה שהקב”ה מצפה מעם ישראל. “שלח את עמי ויעבדוני” – כלומר, היחס שלנו כלפי הקב”ה צריך להיות כעבד המתבטל כלפי אדונו, כמו שאומר דוד: “אני עבדך בן אמתך…”.
שונים משפטי התורה ממשפטי האומות, בכך שנקודת המוצא היא שאנו נוהגים על פי החוקים והמשפטים שהם ציווי ה’ ולא בגלל שיקול הדעת שלנו. ברגע שאנו עובדים את הקב”ה מתוך השכל בלבד, בעצם אנחנו עובדים את עצמנו ולכל אחד יש את האמת שלו. גם בדיבר המוסכם על כולם – “לא תרצח”, הוכיחה ההיסטוריה שבעלי הדעת הרבה פעמים הרגו מתוך אידאולוגיות ומוסר מעוותים ולא חשבו שזה רצח. כמו כן, יכול רופא לומר שהוא לוקח חייו של אדם, מתוך המתת חסד ואין זה רצח בעיניו. באה התורה ומדגישה “לא תרצח” – ה’ נתן ה’ לקח, אין לאף אחד את הזכות לקחת חיים. לכן, התורה מעמידה את החיים כערך עליון ולכן מותר להסיע חולה בשבת, שחלה ביום כיפור ואף להאכילו טרפות, אם יש צורך, כדי להציל את חייו. תורתנו היא תורת ה’ והמוסר הוא מוסר אלוקי.
