זו השנה החמישית שאנו מקיימים סלוני זיכרון בגולן. היחידה להתנדבות באגף הייעוץ והטיפול, במועצה אזורית גולן ועמותת “זיכרון בסלון” פועלות יחד על מנת לקיים יוזמה זו
זיכרון בסלון הנו יוזמה חברתית המאפשרת לציין את זיכרון השואה על ידי מפגש משמעותי, מכיל ורגיש בין עדויות של שורדי ושורדות שואה ולעתים בני ובנות הדור השני והשלישי לבין תושבים בקהילה, בביתם של תושבים מן היישוב. הרעיון להביא קרוב אלינו את הזיכרונות והעצמתם לסיפורי חיים, מאפשרים מגע קרוב ובלתי אמצעי עם זכר השואה. מגע שמסייע בשמירת הזיכרון חי.
זו השנה החמישית שאנו מקיימים סלוני זיכרון בגולן. היחידה להתנדבות באגף הייעוץ והטיפול, במועצה אזורית גולן ועמותת “זיכרון בסלון” פועלות יחד על מנת לקיים יוזמה זו בגולן.
היחידה להתנדבות הנה מרכז מתכלל ומקצועי לניהול ההתנדבות בגולן והיא שמה לה לדגל לשלב תכניות התנדבות שונות ומגוונות, ברמת התוכן של ההתנדבות ובדרך ההתנדבות. הפעלת התכנית של “זיכרון בסלון” נולדה מתוך הבנה כי יש בגולן נותני עדות – שוורדי שואה, דור שני ואנשי רוח, שרוצים לשמר את סיפור השואה. תכנית זו מספקת להם פלטפורמה לעשות זאת בתפירת חליפה אישית, על פי הדרך שמתאימה להם.
בכל סלון וסלון הערב מתעצב באווירה שונה, שמתאימה לרוח הקהילה ומשקפת את מגוון האנשים שהתקבצו בסלון. המבנה הבסיסי של הערב, כולל שלושה חלקים: הערב נפתח בעדות, לעתים של ניצול שואה/קרוב משפחה ולעתים, עדות כתובה, או מצולמת. החלק השני הוא שיח פתוח בין יושבי הסלון על חשיבות זיכרון השואה בהווה ובחברה שלנו. משם, הערב ממשיך לחלק שיתופי, בו האורחים מוזמנים לנגן, לשיר, לשתף בסיפור אישי, או כל פעילות אחרת שתאפשר ביטוי אישי יצירתי. את התכנית מפעילות שתי רכזות הפועלות בהתנדבות – גילה פפר סק ומיכל יערי, שתיהן שימשו גם כמשפחות מארחות של “זיכרון בסלון“.
קשה היה לי להחליט מה היכה בי חזק יותר: התשישות או הרעב. חרקתי שיניים ולא נכנעתי לעייפות. הפחד החזיק אותי ערה. הוא התנחל בתוכי, הפחד, כרסם בנפשי, הגביר בי את חולשת הגוף ובו בזמן שמר אותי דרוכה וערנית
בגוף ראשון
גילה פפר סק פועלת לתרום להנצחת אירועי זיכרון השואה והגבורה בצורה מרשימה ודואגת להבטיח את הנצחת הזיכרון. לפני כשנה, גילה החלה לספר את הסיפור של אמה, פלה פפר ז“ל, בגוף ראשון: “קשה היה לי להחליט מה היכה בי חזק יותר: התשישות או הרעב. שתים עשרה שעות עבודה ביום עשו בי שמות. הגב כאב וכל שרירי הגוף היו תפוסים ונוקשים, אבל אני חרקתי שיניים ולא נכנעתי לעייפות. הפחד החזיק אותי ערה. הוא התנחל בתוכי, הפחד, כרסם בנפשי, הגביר בי את חולשת הגוף ובו בזמן שמר אותי דרוכה וערנית. אימא שלי, פרידה, הכריחה אותי להבטיח לה שאשאר בחיים, כדי שנוכל להיפגש שוב, כשכל זה ייגמר ואני, בתמימות של נערה בת ארבע עשרה, האמנתי לה שאכן ניפגש. לכן חייבת הייתי לעשות הכול כדי להישאר בחיים. נאלצתי לתמרן בין מגדל שמירה אחד למשנהו, בין הקאפו למפקד המחנה ומנהלת העבודה, לזכור לעמוד תמיד באמצע, לא לרוץ מהר ולא ללכת לאט מדי, לא לעמוד זקופה ולא כפופה מדי, להמעיט בדיבור, לברור את המילים ולעשות כל שביכולתי שלא למשוך תשומת לב, שלא יראו שאני קטנה מדי, שאני לא שייכת, שהגוף הזה אינו גוף של עובדת הרייך השלישי, שלא יחשבו שאין בגוף הזה שימוש, שלא יוחלט להיפטר ממנו, כי הגוף הזה צריך להגיע במועד המתוכנן לטרבלינקה, לשם נסעה הרכבת ההיא שלקחה את אימא ואבא שלי ושם הם מחכים לי, כל יום“.
הסיפור של אוטו
מיכל יערי אירחה בשנה שעברה בסלון ביתה את חמותה ואמה, שסיפרו את סיפורו של אוטו (זאב).
מיכל מספרת: “הייתה לנו קלטת מעדותו של אוטו, מ‘יד ושם‘. את הקלטת, אף פעם לא יצא לי לראות לפני כן. המפגש בסלון יוצר אינטימיות ונותן תחושה של קירבה אמתית לסיפורים, לנותני העדות ולאורחים. אני מזמינה אתכם להיות חלק מיוזמה כל כך חשובה ומשמעותית זו. לשמוע את הסיפור ממקור ראשון, או מהדור השני לניצולי השואה, מאפשר את ההבנה העמוקה לאירועים של אותה התקופה, בכלל ושל השואה, בפרט“.
הסיפור של משפחתה של מיכל, שהובא במפגש של “זיכרון בסלון” היה על סבא אוטו, שהיה בגטו אושוויץ ומשם, נלקח לעבוד במחנות עבודה של כריית פחם. שם היה, עד שיצאו לצעדת המוות. בכל תקופת המחנות, אוטו היה עם שני חברים נוספים, שלהם גם מספרים עוקבים על ידם. בשעת כושר שמצאו הזדמנות לברוח, החליטו שלושתם לעשות זאת כל אחד לדרך אחרת, כדי להקשות על תפיסתם.
אוטו הגיע לכפר בגבול צ‘כיה, עייף ורעב עד מוות, ביום ראשון של השבוע, כאשר כל האנשים היו בכנסיה. הוא נכנס לאחד הבתים שבהם ראה דרך החלון על השולחן במטבח מאפים ואכל את כולם. מהתשישות והרעב ובשילוב האכילה המהירה, הוא התעלף
אוטו הגיע לכפר בגבול צ‘כיה, עייף ורעב עד מוות, ביום ראשון של השבוע, כאשר כל האנשים היו בכנסיה. הוא נכנס לאחד הבתים שבהם ראה דרך החלון על השולחן במטבח מאפים ואכל את כולם. מהתשישות והרעב ובשילוב האכילה המהירה, הוא התעלף. אוטו התעורר לאחר שהמשפחה הזמינה רופא שטיפל בו. כשהרופא שאל לשמו, אמר “אוטו” ונשאר עם השם הזה לתמיד. הרבה משפחות בתקופה זו של סיום המלחמה רצו “לאמץ” יהודים, על מנת להוציא את שמם הטוב כאשר יגיעו בעלות הברית. אוטו לא רצה להישאר ומצא את דרכו, עם חייל רוסי ממוצע יהודי, לפראג ושם, לאחר חיפושים רבים, מצא שתיים מאחיותיו ונודע להם שאחיהם הגדול התגייס לצבא הרוסי והוא מתגורר בבודפשט. משם, נסעו כולם לעיר דצ‘ין, בצפון–מערב צ‘כיה ואוטו מצא עבודה. הוא חי שם ולאחר תקופה, החליט לעלות ארצה. אוטו הגיע ארצה והכיר את מרים, הם התחתנו, גרו בחיפה ונולדו להם שתי בנות.
מיכל מדגישה כי כל הסיפורים והזיכרון החזק ביותר שנותר מאוטו זו האופטימיות, שהיא זו ששמרה עליו בחיים לאורך כל המלחמה ואחריה.
“את אוטו לא הכרתי, אך הסיפור והעדות המצולמת הפכו אותי לבת משפחה קרובה יותר ואוהבת יותר“.
אנו מתחילים להיערך ל“זיכרון בסלון“, בקצרין וביישובי הגולן ונודה לכם על לקיחת חלק כמספרי/ות עדות (דור ראשון/שני /שלישי)/מארחים/ות, מנחי/ות הערב, או משתתפים בסלון כשומעי עדות. לפרטים, ניתן להיכנס לאתר “זיכרון בסלון” ולהירשם.
פרויקט “זיכרון בסלון” פתח לנו פתח רחב של נושאים שנשמח לקדם בתחום השואה.
ביחידה להתנדבות, אנו מחפשים מתנדב/ת, שיהיה מוכן לסייע בפעילויות שונות, הן לשימור זיכרון השואה והנגשתו והן לרווחת ניצולי השואה ובני משפחותיהם.
לפרטים אנא פנו ליחידה להתנדבות במועצה האזורית גולן.
