עבור אמונה סקודינק, “מרכז שיאון” בקצרין הוא הגשמת חלום ברמה של נס. תמיד חלמה לפתוח מקום שיהיה בית מארח לשיעורי תורה, מוזיקה ויצירה. בעזרת עמותת אפיקי גולן – היא שותפה להצלחה
כשאמונה סקודינק הגיעה לקצרין, לפני תשע שנים, היא חלמה לפתוח מקום שיהיה בית מארח לשיעורי תורה, מוזיקה ויצירה. מקום שיאפשר לאנשים לחיות עם משמעות, מעבר למרוץ הפרנסה והשגרה היום–יומית. זה לא קרה אז, מכל מיני סיבות. בחודש ספטמבר השנה, בזכות הגרעין התורני “אפיקי גולן“, בקצרין, החלום שלה התגשם והיא החלה לנהל את “מרכז שיאון“, החורט על דגלו: מקום להיות עצמך – לחיות.
אמונה היא אישה יזמית מלאת חיות, צבעים ואנרגיות, שרוצה להפיץ אור ושמחתי להכיר אותה. היא נשואה למשה ואם לחמישה. נולדה וגדלה בסן פרנסיסקו, קליפורניה, לאב שאינו יהודי ואימא יהודייה, בת לניצולי שואה, שהבטיחה לאביה שאת ילדיה תגדל כיהודים ואכן, אמונה נשלחה לבית ספר יהודי.
אמונה: “אומנם למדתי בבית ספר יהודי, אבל בבית, חיינו ללא מסורת והרגשתי בלבול. כאילו חייתי בשני עולמות. היה מאוד קשה להיות דתי בסן פרנסיסקו, אבל בגיל 12, החלטתי שאני רוצה להתקרב יותר ליהדות. הפסקתי לאכול בשר לא כשר ובשבתות, התארחתי אצל חברות מהכיתה, שהוריהן דתיים וגם רב בית הספר התחיל להזמין אותנו לשבתות אצלו ואז התחיל המסע שלי לתורה ומצוות וחיים של אמונה“.
מתי בעצם ביקרת לראשונה בארץ ישראל?
אמונה: “כנערה, הייתי במחנה קיץ עם ‘בני עקיבא‘ בארץ ולאחר התיכון, הגעתי לשנה ל‘מכון גולד‘, בירושלים. למדתי תורה והתקרבתי יותר לדת ולאחר שנה, חזרתי הביתה.
כשחזרתי לסן פרנסיסקו, התחלתי ללמוד באוניברסיטה תואר רב–תחומי, עם התמחות באמנות, תחום שתמיד היה קרוב ללבי. בין השאר, למדתי כל מיני קורסי העשרה לשעות הפנאי. באחד הקורסים, הייתה לנו משימה לטפס על עצים עם חבלים דקים. אני לא הסכמתי להשתתף. אמרתי למנחה שיש לי פחד גבהים ואין סיכוי שאני עושה את זה. הוא לא ויתר לי ולבסוף, התמודדתי עם הפחדים שלי ועשיתי את זה. טיפסתי עד הסוף ובאותו רגע, התרגשתי שהצלחתי ואמרתי לעצמי שאם עשיתי את זה, אני יכולה לעשות ולהצליח בכל דבר בחיים שלי.
“לקראת סוף הלימודים באוניברסיטה, אימא שלי הגשימה חלום ופתחה קייטרינג. עזבתי את הלימודים, כדי לעזור לה עם העסק וחשבתי שאעבוד בבוקר ואחר הצהריים, אהיה פנויה לעשות כל מיני דברים וזה לא קרה. העסק שאב אותי לכל שעות היום ואז גיליתי שבעצם חסר לי רק סמסטר אחד לסיים את הלימודים. החלטתי לעזוב את העסק ולחזור לסיים את התואר באוניברסיטה מרוחקת, במונטריאול, שם פגשתי את משה, מי שהפך להיות בעלי.
“מהר מאוד התחתנו וגרנו בקנדה ליד ההורים שלו. שבוע לפני החתונה שלנו, הם איבדו בת למחלת הסרטן. משה היה מוזיקאי לפרנסתו ואני גידלתי את הילדים. היה לנו בית פתוח, עם הרבה מאוד אורחים בשבתות. בישלתי כמויות, העברנו שיעורי תורה, עם הרבה מוזיקה והחיים היו בסדר, עד שמשה איבד את הקול שלו פתאום ולא יכול היה לעבוד. אז, פגשנו בחור יהודי שהגיע לשליחות. הוא זיהה את משה כמוזיקאי מוכר והציע לנו לעלות לירושלים ולהיות אב ואם בית לסטודנטים ממונטריאול. הגענו עם שלושה ילדים ועשינו מוזיקה ובית פתוח ואז החל הרעיון לעשות עלייה, אבל למשה היה קשה לעזוב את ההורים שלו בחו“ל, אז חזרנו“.
ננסה לשנה ונראה
מתי קיבלתם את ההחלטה לעלות לארץ?
אמונה: “זה היה חלום של שנינו לעלות לארץ ומדי שנה, היינו אומרים לעצמנו – בשנה הבאה בירושלים. כל הזמן קראתי המון חומרים ומחקרים על עלייה ועל מעבר של ילדים לארץ אחרת ולמדתי שמגיל 10, המעבר כבר מאוד קשה לילדים. אז כשהבת הבכורה שלנו הייתה בת תשע וחצי, אמרתי למשה או שעולים עכשיו, או שמוותרים על החלום ונשארים בחוץ לארץ. כשהחלטנו באופן סופי, מהר מאוד התחלנו בתהליך של מכירת הבית. מילאנו טפסים של עלייה, קיבלנו סיוע מארגון ‘נפש בנפש‘ ועלינו לארץ“.
איך היו חבלי הקליטה?
“טוב, לא פשוט להיות עולה חדש, בלי שפה, בלי להכיר את המקום והאנשים. בהתחלה, שכרנו קרוואן ובהמלצת חברים של משה, שהיו מנגנים אתו, התמקמנו בנווה ארז. אבל המגורים בקרוואן לא התאימו לנו והתחלנו להסתובב בארץ ולחפש מקום קבוע. היינו בכרמיאל, בקריית שמונה ובעפולה ובעוד כל מיני מקומות וכמו הרבה אירועים בחיים שלנו, יד השם מכוונת ובעקבות מפגש עם אנשים, התרחשו השינויים. בברית מילה של חברים, פגשנו מישהי מקצרין, ששמעה שאנחנו מחפשים מקום לגור וישנים בצימרים. היא הציעה לנו לבוא לישון אצלה בבית, כדי לחסוך בעלויות.
“הגענו כל המשפחה לבית קטן, אבל התרגשנו מהכנסת האורחים שלה ומהעובדה שפתחה עבורנו את הדלת. היא גם הציעה לנו להיפגש עם צבי בודנהיימר, שהיה אז מנהל בית ספר ‘דרכי נועם‘ ונפגשנו אתו, אחרי שכבר נפגשנו קודם עם מנהלי בתי ספר במקומות אחרים ברחבי הארץ. צבי, שבעצמו היה בשליחות, והכיר את המורכבות והקושי של ילדים עולים חדשים בארץ זרה, הבטיח לנו מענה לצרכים של הילדים שלנו.
“הייתה בבית הספר כיתת אולפן לעולים מאתיופיה ומורות לשפה והיו שעות לטובת העניין והבנו שבית הספר ‘דרכי נועם‘ ייתן את המענה לכל מה שאנחנו מחפשים עבור הילדים ובאמת, כל ההבטחות קוימו. מצאנו גם בית רחב, עם חצר וגינה והחלטנו לשכור אותו. אמרנו שננסה לשנה ונראה וכבר בשבת הראשונה שלנו בקצרין, הייתה משפחה שחגגה בר–מצווה לבן וחיפשה מקום לסעודות. לנו הייתה מרפסת גדולה והצענו להם להתארח אצלנו וככה התחלנו להכיר את האנשים
והקהילה ולהתחבר.
“כבר אז, התחיל אצלי החלום של בית פתוח מארח וחשבתי לקנות יורטים (אוהלים) ולהקים מקום. אבל ההתחלה לא הייתה פשוטה. לילדים היה קשה עם השפה והמקום החדש וגם לבעלי לא הייתה עבודה. בינתיים, חזר לו הקול והוא עובד כמוזיקאי ושר ומנגן ואני מצאתי משרה כרכזת גרעין של העולים החדשים בקצרין. הייתי אחראית על שיעורי תורה וטיולים והפקת ליל סדר גדול ועוד. חלק מהעבודה שלי היה גם לעזור לעולים דוברי האנגלית בקליטה, מתוך הניסיון והקושי שלנו כמשפחה. במקביל, מתוך הבנה של צורך וברוח היזמית שלי, פתחתי יחד עם שותפה חנות לתשמישי קדושה בקניון בקצרין“.
הרגיש כמו נס
איך החל הרעיון של המרכז החדש?
אמונה: “לגרעין שלנו, ‘אפיקי גולן‘, יש מבנה בקצרין. סיפרתי להם על החלום שלי להקים מרחב לאירוח, תורה, מוזיקה ואמנות והצעתי להם לשמש כמנהלת של המבנה הזה. הם הסכימו ולי זה הרגיש ממש נס. פתחנו מקום לקהילת קצרין כולה, ילדים ומבוגרים, דתיים וחילונים ובו אנחנו מאפשרים לכולם לחוות ולהתנסות בדברים שהם חולמים עליהם. גם לאנשים עם חלומות וקושי לשלם, יש לנו מענה. פתחנו חוגים רבים של יוגה, זומבה, אומניות לחימה, קרמיקה, ציור, מוזיקה, סריגה, שיעורי תורה, אולפן עברית ועוד. אנחנו ממפים את הצרכים ופותחים קורסים במגוון תחומים. מישהי, למשל, באה אליי ואמרה לי שיש לה חלום לשיר בחבורת זמר של נשים. מיד התחלנו לחפש עבורה מישהו שירכז את הלהקה ופרסמנו והנה, זה בדרך לקרות“.
נשמע כאילו ממש הגשמת את החלום?
“ממש. אני מתעוררת באמצע הלילה לחשוב על רעיונות, על כיוונים חדשים, על שדרוג ופיתוח. כל הכוחות שלי מרוכזים בדבר הזה ובשבילי, זו ממש מתנה משמים. אני מודה לגרעין ‘אפיקי גולן‘ ולרשת ‘שעלים‘, שפועלת בקצרין במגוון פעילויות של חסד, חיבור והעמקה, שאפשרו לי להפעיל את המקום הזה ומאפשרים לי לרוץ קדימה. בכל יום, אני מקבלת כל כך הרבה תודות מאנשים שמגיעים לפעילויות שלנו, על שאנחנו מאפשרים להם לשלב בחיים מוזיקה, תורה ותחביבים ומה שמקסים בעיניי, זה שהכול במחירי עלות. זו עמותה ללא מטרות רווח ומעבר לחוגים, יש גם הרבה פעילויות ללא תשלום. בקרוב, תתקיים מסיבת חנוכה, עם הפעלות וסופגניות והרצאה של דוד דביר, על נסים וגבורה. לקראת עשרה בטבת, תהיה הרצאה של אלידע בר שאול וכל הזמן, אנחנו חושבים על רעיונות ותכנים.
“חשוב לי להעביר את המסר, שאם מסתכלים רק על הקשיים והאתגרים בחיים, ולא חסרים לי כאלה, אז זה לא פשוט. אבל אם פוקחים את העיניים, רואים שהעולם מלא בצבע ולא חייבים הרבה כסף כדי להיות עשירים. צריך להשקיע באיכות החיים, צריך אומץ לעשות דברים לא מוכרים והכי חשוב לי להגיד שאני מאוד אוהבת את השם ואין עוד מלבדו וכל מה שאני עושה זה לשם שמים ובאמונה“.
