“סימני דרך”, המחזמר על חייה ויצירתה של נעמי שמר, עוסק גם בדעותיה הפוליטיות (ימין נרדף, בזמנה) ובסיבובו של הגלגל המתהפך. מומלץ
המחזמר “סימני דרך” על חייה ויצירתה של נעמי שמר הוא יצירה גאונית על גאון. המחזמר של תאטרון “הבימה” אינו בנוי כביוגרפיה מסודרת, המתארת באופן כרונולוגי את מהלך חייה, אלא הוא מרצד, רצוא ושוב, באופן אסוציאטיבי, בין סיטואציות בתקופות שונות של חייה, לעתים תוך שיח בין ארבע הדמויות המגלמות אותה בגילים שונים: רוני דלומי בנעוריה, רויטל זלצמן בשנות ה-40 לחייה, דפנה דקל בשנות החמישים לחייה וסנדרה שדה בזקנתה (לחלופין, הילה שלו מגלמת את נעמי הנערה וגילה אלמגור את נעמי הזקנה, אך אני מציג את השחקניות במופע שבו נכחתי).
זהו מחזמר מרגש מאוד והמעברים בין צחוק ודמע הם לעתים חדים וקיצוניים.
המחזמר מיטיב להציג את דמותה המורכבת של נעמי שמר, גם למי שפחות מכיר את סיפור חייה, אך מי שקרא את הביוגרפיה שלה, פרי עטו של מוטי זעירא – “על הדבש ועל העוקץ”, ייטיב להבין את דקויותיה, ולכן המלצתי כפולה – רוצו לראות את המחזמר, אך הקדימו לכך את קריאת הספר.
היא נפטרה בשבת בבוקר. למחרת, הלווייתה שודרה בשידור חי בכל הערוצים. העיתונים יצאו במתכונת מיוחדת שהוקדשה כולה לנעמי שמר, כשתמונתה מתנוססת על עמוד השער כולו. חוץ מ”הארץ”
אייקון
המוטיבים המרכזיים במחזמר הם ההתמודדות הלא-פשוטה של נומי, האישה הפרטית, עם דמותה של נעמי שמר, המשוררת הלאומית ועם הציפיות ממנה בתור אייקון לאומי. היחס העוין של המיליה התרבותי בישראל אל נעמי שמר, בשל עמדותיה הפוליטיות ה”ימניות”, כולל ניכור של הטובים בחבריה; הטראומה של חייה, שהיא גם האירוע המעצב שלה – הקרב על הבית, קבוצת כנרת, במלחמת השחרור ונפילתם בקרב של חבריה הקרובים ביותר, בני כיתתה; ההתמודדות שלה כאמנית מאוד אינדיבידואליסטית עם האתוס הקולקטיביסטי, הציוני והסוציאליסטי של הקבוצה בה גדלה; פרשת ה”פלגיאט” (גניבה אמנותית) כביכול, של מנגינת “ירושלים של זהב”.
במחזמר, מופיעים השחקנים בביצועים נפלאים של רבים משיריה, חלקם בעיבודים חדשניים ומקסימים. אהבתי במיוחד את הקישור החכם, ולעתים המפתיע, בין השירים לתוכן. הקישור לא היה כרונולוגי, אלא אסוציאטיבי. למשל, השיר “אני גיטרה”, שכתבה בשנותיה האחרונות, הותאם באופן מרשים ביותר לאירוע בימי נעוריה – אסיפת הקיבוץ, שדנה בשאלה אם לאשר לנעמי לצאת ללימודי מוזיקה בת”א. מול דרישתו הנוקשה של הקולקטיב, עמדה נערה שהמוזיקה היא כל חייה וייעודה בחיים ואיזה שיר יבטא זאת טוב מ”אני גיטרה”? השיר “אהבה בת עשרים” ליווה את הסיטואציה של הקרע עם חברתה הקרובה מאז ימי עלומיה, בשל המחלוקת הפוליטית ביניהן.
הגלגל המתהפך
מרכיב מרכזי במחזמר, הוא עמדותיה הפוליטיות של נעמי שמר. מן הספר “על הדבש ועל העוקץ”, עולה בעליל שהשקפת עולמה היא בראש ובראשונה תוצר של קרבות תש”ח בעמק הירדן, מהם שאבה את התובנה של מאבק חסר פשרות על הבית; על כל שעל בארץ ישראל, על כל יישוב. הדבר מהדהד גם במחזמר.
הנושא עולה בסצנות משנות ה-70′, בתקופה שבה הזדהתה נעמי בפומבי עם “גוש אמונים” ואף כתבה טור שבועי פוליטי ב”דבר”, שבו הביעה את עמדותיה אלו. החברה אליה השתייכה, עולם התרבות והאמנות הישראלי, לא סבל את “סטייתה” הפוליטית. הופעות שלה בוטלו, חבריה זנחו אותה, היא חשה בודדה ומנוכרת. הבדידות הזאת נוכחת בסצנות קשות וכואבות.
הנושא שב וחוזר בשנות ה-90′, בימי אוסלו העליזים. כאן, מוצגת נעמי הכואבת, שכבר כמעט שאינה מעזה לבטא את דעותיה בפומבי. היא מוצגת במחזה כמי שחשה שייכת למיעוט נרדף, מול הרוב היהיר והדורסני, שהפך את המילה “ימין” למילה גסה ואת האוחזים בדעה אחרת לבלתי רלוונטיים ומגוחכים.
המונולוגים שלה ושל בעלה מרדכי הורביץ בנושא נבנו באופן מבריק, שמבהיר ברמז עבה, שזהו בדיוק המצב היום של אנשי השמאל, שחשים בדיוק באותו אופן כמיעוט נרדף מול רוב יהיר ודורסני, שהפך את המילה “ססמול” למילה גסה, ואת האוחזים בדעה אחרת למצורעים ומגוחכים.
אכן, במופע בכפר בלום, הקהל הקיבוצניקי פרץ במחיאות כפיים ספונטניות אחרי הנאום הזה; מתוך הזדהות עם תחושתה ומצוקתה ומתוך הזדהות עם התקווה שהביעה, שהגלגל הזה יתהפך.
השאלה שהטרידה אותי כששמעתי את מחיאות הכפיים, הייתה האם הקהל הזדהה רק עם מצוקת הנרדפוּת, שהיום היא מנת חלקו, או גם הבין שבדיוק באותה מידה, הוא היה הרודף לפני עשרים שנה. האם הדבר עורר בו גם חשבון נפש?
חשבתי, איך יגיב על המחזה קהל ימני? האם הוא רק יזדהה עם נעמי שמר וייזכר באותם ימים כל כך קשים בעבורו באותה תקופה, או גם יבין שהיום, כאשר הוא הרוב, הוא נוהג בדיוק באותה דרך דורסנית? האם זה יגרום לו לאמפתיה לצד השני, לבני דמותה היום של נעמי שמר, שחשים את מה שהוא חש לפני עשרים שנה? האם הצפייה תביא אותו לחשבון נפש?
מה חושבים אלה שצופים במחזה ונתלים באופטימיות ברעיון של הגלגל המתהפך? שיבוא יום ואנחנו שוב נהיה הרוב וזה יהיה יום הנקם, שבו נהפוך מנרדפים לרודפים, או שמא… הפעם ננהג אחרת?
המסר שלי הוא החובה לגבש מיינסטרים ציוני, ממלכתי ודמוקרטי, שישבור את הדיכוטומיה של מחנאות השמאל והימין, הפוערת קרע בעם והולכת ומרחיבה אותו. המצב שבו, בכל פעם, חלק אחר בעם חש מנוכר ומנודה, כמי שגנבו לו את המדינה, הוא הרסני.
אבל לאומי
סצנת הפתיחה של המחזמר עוסקת בימיה האחרונים של נעמי שמר. היא נחושה לשלוח את המכתב, שבו היא מלקה את עצמה על ה”פלגיאט”, כביכול, של מנגינת “ירושלים של זהב”. בעלה מנסה בכל מאודו להניא אותה מלשלוח את המכתב.
בחזרה לסצנה הזאת, לקראת סוף המחזמר, הוא מוכיח לה, מבחינת משפטית ומוזיקלית, שאין כאן אפילו אפס קצהו של פלגיאט, אלא השפעה כללית. היא יודעת זאת בראשה, ובכל זאת הדבר רודף אותה והיא חשה שאינה יכולה לסיים את חייה בלי להתוודות על כך.
במותה של נעמי שמר, ירד אבל לאומי כבד על מדינת ישראל. היא נפטרה בשבת בבוקר ומיד, כל ערוצי הרדיו והטלוויזיה הפסיקו את שידוריהם ועברו למתכונת של גל פתוח, עם הספדים וראיונות עליה והקרנת תכניות, בהשתתפותה והמון המון שירים שלה והיא הרי כתבה למעלה מאלף שירים. למחרת, הלווייתה שודרה בשידור חי בכל הערוצים. העיתונים יצאו במתכונת מיוחדת שהוקדשה כולה לנעמי שמר, כשתמונתה מתנוססת על עמוד השער כולו.
חוץ מ”הארץ”. ב”הארץ”, הופיעה ידיעה קצרה בירכתי העמוד הראשון על כך שנעמי שמר נפטרה. אולם כעבור חודשים, יצא “הארץ” בכותרת ראשית זועקת בגיליון ליל שבת, על המכתב שבו התוודתה על הגניבה, כביכול, של הלחן. היה זה מפגן מבחיל של שמחה לאיד.
נזכרתי בכך, כאשר מרדכי הורביץ אמר לנעמי שמר, בסצנת הפתיחה, בה ניסה להניא אותה משליחת המכתב: “את עושה מעשה גדול, שייפול על אנשים קטנים”.
