היו המאמנים של ילדיכם. הורה שמאמין ביכולת, מעודד, דורש, מחזק ומלמד כיצד להתמודד גם כאשר הדרך אינה פשוטה, הוא הורה מעורב
אחד האתגרים המשמעותיים ביותר של מערכת החינוך כיום הוא בניית מערכת יחסים נכונה ובריאה עם ההורים. ההורים מבקשים להיות שותפים לדרך החינוכית. הרצון הזה טבעי ומבורך. אלא שמתוך אהבה ודאגה, נחצה הגבול שבין מעורבות להתערבות.
הורה שמתעניין, מקשיב, מתעדכן, מקיים שיח מכבד עם המחנך, מסייע לילדו לעמוד במשימותיו ומעביר לו מסר של אמון במסגרת החינוכית – מחזק את הילד ואת בית הספר גם יחד. כאשר הורה מחליט שילדו לא ייכנס לשיעור מסוים, משום שאינו אוהב את המקצוע, או את המורה, כאשר הוא מגיע לאסוף אותו באמצע יום הלימודים, כדי למנוע ממנו התמודדות, או כאשר הוא ממהר להאשים איש חינוך מבלי לברר את העובדות – זו כבר אינה מעורבות.
כאשר כל קושי נפתר על ידי המבוגרים, הילד אינו לומד להתמודד. הוא לומד שמספיק שלא נעים לו, כדי שהמציאות תשתנה עבורו. אם אינו מתחבר למורה, אפשר פשוט לא להגיע. אם קשה בשיעור, אפשר לוותר. החיים אינם בנויים כך. אל תהיו עורכי הדין של ילדיכם. היו המאמנים שלהם. עורך הדין מחפש כיצד לפטור את הלקוח מכל אחריות ולהוכיח שהוא צודק. המאמן, לעומתו, מאמין ביכולת, מעודד, דורש, מחזק ומלמד כיצד להתמודד גם כאשר הדרך אינה פשוטה.
שותפות נכונה
ילדים זקוקים למי שילמד אותם כיצד להתמודד עם אתגרי החיים בכוחות עצמם.
כאשר מערכת החינוך מאפשרת התערבות בלתי מבוקרת בהחלטות חינוכיות, אנו משדרים מסר שגם לנו אין אמון באנשי החינוך שלנו. אנו מרָפים את ידי המורים, מחלישים את סמכותם ומעמידים אותם בעמדה שבה כל החלטה הופכת למשא ומתן. אם כל ילד יוכל לבחור לאילו שיעורים להיכנס, עם איזה מורה לשתף פעולה ואילו גבולות לקבל – לא נישָאר מערכת חינוך, אלא מערכת המספקת שירות על פי דרישה. במקום שההורים יבטחו באנשי החינוך, הם יאמינו שגם אנחנו סבורים שהסמכות נתונה לבחירת הילד. בכל פעם שאנו מסבירים, מציבים גבול, מבקשים אמון ומסרבים לעקוף תהליך חינוכי, אנו מלמדים מהי שותפות נכונה.
כלים להתמודד
הדבר דומה לכללי התנועה. גם כאשר אנו ממהרים מאוד, והרמזור האדום נראה לנו מיותר באותו רגע, איננו עוקפים אותו מימין ואיננו מתעלמים ממנו. מבינים שהכללים נועדו לשמור על חיינו. מצייתים לרמזור, משום שאנו מבינים את ערכו. כך גם בחינוך. לא כל שיעור יהיה מהנה. לא כל מורה יהיה אהוב. לא כל משימה תעורר התלהבות. דווקא ההתנסות במצבים שאינם מושלמים מלמדת את הילדים לדחות סיפוקים, להתמודד עם אכזבות, לכבד סמכות ולהתמיד גם כאשר הדרך אינה קלה. רגש הסיפוק העמוק נולד מתוך תחושת ההשתתפות, ההשקעה, ההתגברות והתרומה. כאשר אנו מונעים מילדינו כל קושי, אנו עלולים למנוע מהם גם את אחת מתחושות ההצלחה המשמעותיות ביותר.
ראשית, עלינו לזכור שמעורבות הורית היא הכרחית. כאשר עולה חשש אמיתי לפגיעה בילד, להתנהגות בלתי ראויה או לעוול – מחובתו של כל הורה לשאול, לברר, להתעקש ואף להגן על ילדו. שותפות אמיתית מתחילה באמון ושיתוף פעולה עם המסגרת החינוכית, שהם תנאי להצלחה.
שנית, תפקידנו כהורים וכאנשי חינוך להעניק לילדים את הכלים להתמודד עם המכשול. ככל שנאפשר להם לחוות גם תסכול, להתמיד גם כשלא קל ולכבד גבולות, כך נגדל ילדים חזקים יותר, אחראים יותר ובעלי חוסן אמיתי. חינוך נמדד בכמה יכולת הענקנו להם להתמודד עם החיים.
