החיים מתנהלים בשגרה הברוכה שלהם, הכול רגיל ופתאום – בום! גוש, אבחנה, סרטן. טלי אורבך, מגשור, יצאה למסע הלא-מוכר בנבכי המחלה הארורה, חמושה באופטימיות ובחיבוק מכל מי שנותן
טלי אורבך, בת 42, נשואה לנדב והיא אימא לשלוש בנות ( 11.5, 10, 4 ). גרים בקיבוץ גשור. טלי היא פסיכו-דרמתיסטית, עבדה כסייעת בבית הספר “מצפה גולן” והעבירה חוגי דרמה. הכול התנהל בשגרה, עד הרגע בו החיים השתנו.
טלי מצאה גוש ולאחר מספר בדיקות, היא קיבלה את האבחנה – “סרטן”.
מאז שטלי הבינה שהיא חולה, היא ניסתה ללמוד את המחלה ולהבין אותה. זו בעצם שפה חדשה שצריך ללמוד ולחקור, להתייעץ עם עוד רופאים, לקרוא במאגרי המידע, להיות בקשר עם נשים חולות. לשאול הרבה שאלות ולחפש תשובות. זה ממש לעשות סוויץ’ במוח.
נכון לעכשיו, טלי סיימה את טיפולי הכימו. בקרוב, היא תעבור ניתוח ולאחר מכן, היא תעבור הקרנות ואז טיפול הורמונלי.
כיצד את מתמודדת עם הגילוי והמחלה?
טלי: “יש משהו בסרטן שמשנה את החיים. לגביי, הוא ממש עשה פאוז לכל מה שעשיתי עד הגילוי. קיוויתי שאוכל להמשיך בשגרה, אך התבדיתי. הבנתי שאני צריכה לצאת למסע בדרך לא מוכרת.
“השלב שלפני התחלת הטיפולים, השלב של חוסר הידיעה, היה קשה. בהתחלה, לא היו לי את הכלים להבין מה קורה סביבי ולא הייתי פנויה לכלום. הייתי במצב הישרדותי. כל הבדיקות הצריכו ביורוקרטיה, טפסי 17, אישורים, זמן וטרטור. זה היה מתיש ולא משאיר כוח לשום דבר אחר. למזלי, התגייסו מסביבי אנשים רבים שעזרו לי – המשפחה, החברים, העמיתים בעבודה, רופאת המשפחה, המזכירות הרפואיות בקופת החולים, האחיות ונשים אהובות שהתמודדו עם הסרטן ועזרו לי בדרך שלי.
“ההתמודדות הפיזית והנפשית עם הטיפולים הכימותרפיים הייתה לא פשוטה. לשמחתי, למדתי להיעזר בכל מי שסביבי. קודם כול, נדב, בעלי שיחיה, המהמם והמקסים, שליווה אותי במסירות וסבלנות אין קץ, גם כששיגעתי אותו. בזמן הטיפולים הכימותרפיים, במחלקה האונקולוגית ב’פוריה’, האחיות היו סבלניות ומכילות. העובדת הסוציאלית במחלקה עזרה לנו מאוד בשיחות וגם להבין את כל הביורוקרטיה מול הביטוח הלאומי. הליצניות הרפואיות שגרמו לי לצחוק, גם כשכאב. נשים במקום שבאו לעודד, לתמוך ולתרום.
“אני החלטתי, שבמסע הזה, אני נעזרת בכל הכלים שעומדים לרשותי ולכן, בנוסף לטיפולים הכימותרפיים הקונבנציונליים, היה לי חשוב להמשיך ולטפל בעצמי מבחינה פיזית, נפשית, רוחנית, תזונתית ועוד.
“למשל, בזמן הטיפולים הכימותרפיים עשיתי דמיון מודרך, כדי לקבל את התרופה באהבה.
“כדי לחזק את הגוף, הנפש, הנשמה והרוח, אני עושה דיקור בקופת חולים ‘כללית’, אצל המטפלת הרגישה והמקצועית, שירלי כהן. אני הולכת לטיפול פסיכולוגי במחלקה האונקולוגית אצל הפסיכולוג הרפואי המדהים והמסור, איתן ארדיטי והייתי בייעוץ נתורופטי ורוחני.
“בהתחלה, לא היו לי את הכלים להבין מה קורה סביבי ולא הייתי פנויה לכלום. הייתי במצב הישרדותי. כל הבדיקות הצריכו ביורוקרטיה, טפסי 17, אישורים, זמן וטרטור. זה היה מתיש ולא משאיר כוח לשום דבר אחר”
“כמו כן, אני חברה בקבוצה בפייסבוק ובוואטסאפ, של נשים מתמודדות ומחלימות שמסבירות, מחבקות, תומכות ועוזרות אחת לשנייה לעבור את התקופות הלא פשוטות האלה.
“בנוסף, מטעם האגודה למלחמה בסרטן, יש מרכז תמיכה, ‘חזקים ביחד’, שנמצא בחיספין ויש שם מפגשים וחוגים למתמודדים עם סרטן”.
מירי
איך השתנו החיים והשגרה בבית?
טלי: “בשורה התחתונה, אני קודם כול אימא. זה נותן את הכוח לעבור את התקופה המטלטלת הזו. הבנות שלי, אליה, עופרי ועלמה, אלופות והן מתמודדות באומץ בתקופה הזו. הן שואלות שאלות ולוקחות חלק בשלבים שאני עוברת. למשל, הן סיפרו אותי וגם עזרו לי למצוא פאה. הנושא מדובר בבית ויש שיח פתוח. זה קשה, אך נתגבר על הכול. הבנות גיבורות וגם אני.
“עוד לא חזרתי לעבוד. ההתאוששות מהטיפולים הכימותרפיים היא אטית, אך אני בדרך. בזמן הטיפולים, פחדתי להידבק במחלות, כי הגוף מאוד חלש. היום, אני חוזרת להתחבק סוף סוף. הרבה מהאנשים מסביבי חיכו לחבק אותי וזה מדהים שעכשיו אני יכולה לאפשר את המגע. אני מחכה לניתוח ולעבור עוד שלב. זכיתי גם בחברות חדשות, שמתמודדות גם הן עם סרטן ומבינות אותי יותר מכל אחד אחר. כמובן, יש את מירי בן עמי, מבני יהודה שעוזרת לנו כל כך”.
מי זו מירי וכיצד היא בעצם עוזרת לכם?
טלי: “מירי היא מחנכת ורכזת שכבת א’-ב’ בבית הספר ‘מצפה גולן’. היא חברה, עמיתה וגם הייתה המחנכת של הבת שלי. כאשר שמעה על הסרטן ועל הדרך שאנחנו עוברים, ברגישות ובנשמה הגדולה שלה, החליטה מירי שהיא לוקחת על עצמה את הפרויקט להאכיל אותנו. מירי דאגה לעשות רשימות של בנות שיכינו אוכל חם וטרי לבית שלנו, מדי יום ביומו.
“בהתחלה היה לי מוזר. היה לי את הצורך להמשיך ולטפל בבנות שלי ולא להיות במקום הנזקק. אבל שהתחילו הטיפולים, באמת היה לי קשה להכין אוכל (או להריח…) והייתי צריכה את העזרה. בנוסף, העזרה הכה-חשובה הזאת נתנה לי כוח ופינתה אותי לדברים החשובים באמת – להתחזק ולהיות עם המשפחה שלי.
“מירי, אשת חיל מי ימצא, היא אם לחמש בנות, עם תאומות בנות פחות משנה. היא הצליחה לגייס קרוב לחמישים נשים לבשל. נשים מופלאות מכל האזור – מהקיבוץ שלנו, מורות מבית הספר ואפילו נשים שאני לא מכירה. כולן התגייסו להביא לנו אוכל.
בכל יום, הגיעה מישהי עם מגשים מלאי כל טוב, אוכל טעים עם המון אהבה.
“למדתי לקבל ולהבין שאנשים גם רוצים לתת וזה בסדר וזה באהבה. יש כוח בללמוד לקבל. כל אחת שמגיעה, מביאה אתה, בנוסף לאוכל, אנרגיה של החלמה ואהבה. זה מאוד נעים ומרגש. בזכות הנשים האלה, אנחנו מרגישים מחובקים, אהובים וגם שבעים.
הכול משתנה
מילים לסיכום?
טלי: “אני אופטימית. אומנם סיימתי עם הטיפולים הכימותרפיים, אבל יש לי עוד דרך ארוכה: ניתוח, הקרנות וטיפול הורמונלי. כל שלב כזה מצריך היערכות, למידת שפה והתמודדות חדשה. אני בתקופה שמצד אחד, החיים כפי שהכרתי נעצרו ומצד שני, השתנו לבלי היכר – הגוף שלי, היכולות שלי, היחס של החברה אליי, הראייה שלי את החיים, הכול משתנה. לוקח זמן ועבודה להפנים ולהבין את הכול. אני מחכה ליום שאחרי, אבל גם פה, מחכה לי התמודדות לא פשוטה.
“יש משהו באבחנה הזאת – ‘סרטן’, שהאדמה רועדת. בייחוד למי שלא מכיר. אז אני רוצה לפנות לכל מי שמתמודד ומרגיש שהשמים נפלו עליו – אנחנו לא לבד. יש מערכי תמיכה.
אני יודעת שבהתחלה אין פניוּת לשמוע ולחפש מי יכול לעזור ולכן אני מציעה להנגיש בקהילה את כל מי שיכול לעזור. להביא את המידע לאלו שמתמודדים עם הסרטן ולא לצפות שהם ימצאו אותו. זה מאוד יכול לעזור.
“יש כל מיני אסכולות של התמודדות עם הסרטן. יש כאלה שבעד טיפוליים כימותרפיים, יש שמתנגדים, יש שבעד שינויי תזונה קיצוניים ויש שלא. כל אחד בוחר לעצמו את הדרך וחשוב לא להיות שיפוטי. אני בוחרת להילחם ובכל החזיתות. מבחינתי, הסרטן לא ידיד שלי ולא מתנה ואם אפשר, אז שילך מפה כמה שיותר מהר.
“חשוב לי להגיד ולהזכיר לנשים – ללכת ולהיבדק. עכשיו. לא לדחות. אלו החיים שלכן! יש חשיבות גדולה לזמן שבו מגלים את הסרטן. יש פה בגולן כירורג שד בבני יהודה ושווה לבדוק מתי הוא מגיע.
