בהתרגשות גדולה, הכנסנו ספר תורה, תרומת הרב שוקי הרשקוביץ, למדרשת השילוב בנטור. בדרכה המיוחדת, מעמידה מדרשת השילוב תלמידות ותלמידי חכמים, “דתיים” ו“חילונים” לכאורה, ולמעשה – מוחקת את המחיצה והמגירות המיותרות בין היהודים
יום חג מרומם נפש היה ערב שבת פרשת “וישלח“, (19.11.21) במדרשת השילוב נטור, שנפלה בחלקי הזכות הגדולה להיות יו“ר ההנהלה שלה – הכנסת ספר תורה. את ספר התורה, תרם הרב שוקי הרשקוביץ, מחיספין. זה ספר ששרד את השואה, עלה לארץ בספינת מעפילים והרב שוקי קיבל אותו מסבו, כאשר הוסמך לרבנות. היה זה ספר התורה הראשון של חיספין. הספר ישן ועבר תלאות רבות וצריך היה לשקם אותו, בעלות של עשרות אלפי ש“ח. הרב שוקי סירב לקבל השתתפות שלנו ולו באגורה. בחירתו לתרום את הספר דווקא למדרשת השילוב, שבה לומדים יחד חילונים ודתיים, בנות ובנים, היא אמירה חשובה מאוד ואינה מובנת מאליו.
להלן דברים שאמרתי באירוע:
“תודה ענקית לך, הרב שוקי ולכם, משפחת הרשקוביץ. הבחירה שלכם לתרום את ספר התורה דווקא למדרשת השילוב היא אמירה גדולה ומסר חשוב של אהבת ישראל. מהיכרותנו רבת–השנים, אני לא מופתע שמי שתרם לנו ספר תורה הוא דווקא אתה ושאת ספר התורה תרמת דווקא לנו. וגם אם איני מופתע, אני מאוד מאוד נרגש ומודה לך“.
בספרו “ישראל – הווה ונצח“, הרב פרופסור אברהם יהושע השל: התנ“ך אינו סיום, כי אם ראשית. תקדים, לא אגדה. תנועתה המתמדת של הרוח. ספר אשר לעולם לא יגווע, עליו לא יעבור כֶּלח, ועִמו לא יפוג. הנשייה ממנו והלאה וכוחו אינו מש
עדיין בתחילת עלילותיו
בספרו “ישראל – הווה ונצח“, שפרסם הפילוסוף והתיאולוג הדגול הרב פרופסור אברהם יהושע השל, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא כתב בהתרגשות שעם ישראל בארץ ישראל במדינת ישראל כותב את הפרקים הבאים של התנ“ך.
ספר הספרים הוא ייעודו של העם היהודי. התנ“ך הוא הספר המשקף את החוויות והזיקה בין עם ישראל לבין אלוהים. היום, כתב השל, לאור שיבת ציון, הקמת מדינת ישראל והניצחון במלחמת ששת הימים, אנו כותבים פרקים נוספים בתנ“ך. התנ“ך משקף את השיח בין האדם והאלוהים, אותו אלוהים שהאדם סילק מעולמו. מלחמת העצמאות, וביתר שאת מלחמת ששת הימים, העניקה לעם ישראל אפשרות לחיות חיים מלאים. חיים מלאים כוללים חיי חומר וחיי רוח. ללא חיי החומר, גם חיי הרוח אינם שלמים. רק כעת, לאחר התקומה הלאומית, ניתן להחיות את התנ“ך ולהמשיך לכתוב אותו.
התנ“ך ממשיך להיכתב בכל דור והוא נכתב גם בדורנו. “ספר הספרים אינו שריד של ספרות עתיקה, ספר המונח בארון ומעלה אבק, אלא מקור קורֶן תקוות, שופע הארות, כוח חיותנו. לא מסמך הוא גמור וחתום, הריהו ספר חי וקיים, ספר הנמשך ובא עד ההווה, הנכתב מחדש בכל דור, המתגלה ומתבאר בכל עת. אנו נושאים בקרבנו חזיונות תנ“כיים. התנ“ך הוא במהותו ספר דברי ימי הברית בין ה‘ ובין עמו, תולדות האל המבקש את האדם על ידי הזיקה ההדדית של העם ובוראו. התנ“ך חי וקיים משום שהברית מתקיימת. ראשית דרכה של הברית הוא הבטחת הארץ לאברהם. התנ“ך אינו סיום, כי אם ראשית. תקדים, לא אגדה. תנועתה המתמדת של הרוח. ספר אשר לעולם לא יגווע, עליו לא יעבור כֶּלח, ועִמו לא יפוג. הנשייה ממנו והלאה וכוחו אינו מש. למעשה, הוא נמצא עדיין בתחילת עלילותיו“.
כאשר אנו קוראים את הטקסט אנו מפרשים אותו. כך, דור אחר דור, יהודים שקראו בתנ“ך, דרשו ופירשו אותו, למעשה, כתבו אותו מחדש. כעת, כשאנו נמצאים בארץ ישראל, בכוחנו לפרש את התנ“ך ולכתוב אותו, לא רק במובן המופשט, אלא בידינו הזדמנות להגשים אותו בפועל, הלכה למעשה.
המסר המרכזי בהגותו של השל על אודות ארץ ישראל ומדינת ישראל, הוא האחריות של עם ישראל להחיות את התנ“ך. “למסורת היהודית, דברי התנ“ך הם רלוונטיים בין מבחינה אובייקטיבית ובין על דרך הסמליות, בין מבחינה היסטורית ובין מבחינה רוחנית. היהדות גורסת התייחסות למשמעותן המידית של המילים ולא רק התייחסות לרעיונות שנסתמלו במילים. עלינו להבחין בין הסמליות כצורת חשיבה דתית ובין הדת כצורת חשיבה סמלית. הראשונה יש לה תוקף, השנייה מוליכה שולל. התנ“ך אינו סמל בלבד. מעל לכול, הוא מציאות. ובאמת, אין ספרי התנ“ך עוסקים רק בעניינים שברוח ובמוסר, הם גם מתארים את ארץ ישראל וגבולותיה, מחוזותיה ועריה; הם מספרים את דברי ימי הארץ, מימי יהושע ועד לשיבת גולי בבל, בימי עזרא ונחמיה“.
מוחקים את המחיצה
כאשר שבנו, לפני 54 שנים וחצי לגולן, החיינו מחדש את נחלת חצי שבט המנשה, הקמנו התיישבות יהודית לתפארת, בנינו נדבך משמעותי בהמשך כתיבת התנ“ך. אנו נמצאים לפתח החלטה היסטורית, שלא הייתה כדוגמתה מאז ראשית ההתיישבות בגולן; החלטת ממשלה על פיתוח רבתי של הגולן, על מנת להכפיל את ההתיישבות היהודית בו בתוך שנים ספורות. זהו עוד נדבך בכתיבת התנ“ך, במובן הפיזי והחומרי.
היהדות אינה שביל עזים, וגם לא מספר שבילי עזים ההולכים במקביל ולעולם לא ייפגשו, אלא אוטוסטרדה רבת–ערוצים, שכולם כולם הם היהדות, הם התרבות והזהות היהודית, הנמשכת ומתחדשת, תוך שילוב של מסורת וחידוש
אולם ההתיישבות בגולן לא הסתפקה מעולם ואינה מסתפקת היום בממד הפיזי, אלא היא נושאת בחובה גם ממד רוחני, תרבותי וחינוכי רב–עוצמה. בעיניי, היהלום שבכתר הוא מדרשת השילוב נטור. אין מקום שניתן לומר עליו שבו נמשכת כתיבת התנ“ך בדורנו, כמו על מדרשת השילוב, שבדרכה המיוחדת מעמידה תלמידות ותלמידי חכמים, “דתיים” ו“חילונים” לכאורה, ולמעשה – מוחקת את המחיצה והמגירות המיותרות בין היהודים. היהדות אינה שביל עזים, וגם לא מספר שבילי עזים ההולכים במקביל ולעולם לא ייפגשו, אלא אוטוסטרדה רבת–ערוצים, שכולם כולם הם היהדות, הם התרבות והזהות היהודית, הנמשכת ומתחדשת, תוך שילוב של מסורת וחידוש. תלמידי מדרשת השילוב הם בני בית בכל ערוצי האוטוסטרדה היהודית והם אף מרחיבים אותה ביצירתיות רוחנית יהודית.
בפרשת השבוע, פרשת “וישלח“, שנקרא מחר, מסופר על יעקב שנאבק עם מלאך האלוהים, במעבר יבוק, לאורך לילה שלם. כשעלה השחר, בישר לו המלאך: “לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל“.
מעמד זה היה מעמד ההכתרה של יעקב. יעקב קיבל גושפנקה אלוהית למה שהבין בתחושתו הפנימית – הגיעה שעתו. הוא משיל מעליו סוף סוף את דמותו הראשונית, המאוסה, דמות התחמן, הגונב את הברכה והסוחר בבכורה. לאחר שנים רבות בפדן ארם, בהם עמד במבחנים קשים מנשוא והוכיח את עצמו כדמות מופת, מעתה הוא ישראל, אבי האומה. הוא זכה בכך, אחרי שגילה נחישות במאבק עם המלאך. בנחישות הזאת, הוא הוכיח שהוא ראוי להיות אבי האומה שכל תולדותיה – מאבק; מאבק על קיומה, מאבק על זהותה, מאבק על ארצה. רק אחרי שיעקב הוכיח את נחישותו, הוא נמצא ראוי להיות ישראל, להיכנס לארץ כנען ולהפכה לארץ ישראל.
הנחישות הזאת היא סוד קיומו של עם ישראל ואנו, במדרשת השילוב, מחנכים דור חדש של מנהיגים שימשיכו לשאת את הבשורה וימשיכו לכתוב את התנ“ך.
אין ראוי יותר ממעמד מרגש זה של הכנסת ספר התורה לבית מדרשנו, כדי לסמל את השליחות הגדולה של מדרשת השילוב נטור.
שבת שלום!
