ספרו החדש של אורי הייטנר, “אל נאחר רגע נכסף“, מסתמך על חריש עמוק שעשה המחבר בארכיון הגולן
מאת: ערן מאיר, ארכיון הגולן
בעולם הארכיונים מקובל לומר כי במניין המבקרים בארכיון יש לכלול גם את אלו הפוקדים אותו באמצעות מתווכים. מה הכוונה? חוקר אחד היושב שעות רבות ונובר בתיקיות הארכיון, מפרסם מחקר, אותו קוראים אנשים רבים. כשהמחקר הופך לספר, על אחת כמה וכמה.
בשבוע הזה, שבין חג הספר היהודי, הוא חג מתן תורה, לשבוע הספר העברי, החל תמיד בחודש יוני, אין מתאים מלכתוב על הספרים שיצאו השנה מארכיון הגולן. יש שניים כאלו, על האחד נבקש לכתוב כעת כמה שורות.
“אל נאחר רגע נכסף” הוא שם ספרו החדש של אורי הייטנר, המוכר היטב לקוראי “שישי בגולן“. אורי ידוע בעיקר בכתיבתו העכשווית, אבל מי שעוקב אחרי טוריו, לאורך השנים, יודע כי בנפש הפובליציסט שוכן גם היסטוריון לא קטן. רומן ארוך–שנים מתנהל בין ארכיון הגולן לאורי הייטנר, יחסי תן–וקח. יחסים אלו הניבו ברבות השנים לא רק תיקים עבי כרס, אלא גם מחקרים וספרים.
הספר הנוכחי, ראשיתו בתיקיות מלאות דפים מצהיבים, המשכו בעבודת תזה אקדמית רוויית הערות שוליים מלומדות ושיאו, בספר שלפנינו, המזמין אותנו לצלול עמו אל פן אחד באחורי הקלעים של ההתיישבות בגולן.
ספרו הקודם, “יהודה הראל – ביוגרפיה” התמקד בסיפור ההתיישבות בגולן דרך סיפורו ונקודת מבטו של יהודה הראל, שנדמה כי אין צורך להציגו. מי שקרא ספר זה אולי זוכר כי בעיניו של יהודה הייתה ההתיישבות הגולן לא סידור עבודה, או הגשמת חלום פרטי. היה זה ניסיון להוביל לתנופת יצירה בקרב תנועת העבודה כולה.
הפעם, הרחיב הייטנר את המבט אל המערכת התנועתית והמדינית וזאת באמצעות חריש עמוק בארכיון שלנו ובארכיונים נוספים (“יד–יערי” ו“יד–טבנקין“, ארכיוני התנועות הקיבוציות). בספר, סוקר הייטנר, אחת לאחת, את התנועות המיישבות השונות המסונפות למפלגת העבודה דאז, בעיקר התנועות הקיבוציות, אבל גם תנועת המושבים (לא כלולה בספר תנועת המושבים של הפועל המזרחי, המסונפת למפד“ל).
מה שהיה אינו מה שיהיה
האמת היא שחלוקת המשנה לתנועות והמפלגות השונות אינה נהירה תמיד לקורא, החי בדור בו מיוצגת תנועת העבודה במפלגה הנמצאת על סף אחוז החסימה. אבל אין צורך בזיכרון ארוך טווח כדי לדעת כי בעבר היו פני הדברים אחרת. מבלי להיכנס להבדלים שבין הזרמים השונים, אפשר לומר כי השורה התחתונה, אליה מגיע הייטנר, היא שלפחות מבחינה אחת, שותפות כל התנועות, מי יותר ומי פחות, לאותו כשלון. כן, חלקן דיברו בלהט, אחרות פחות, חלקן פעלו בשטח, אחרות פחות, אבל במבחן התוצאה, בפרק הזמן הנסקר בספר, ממלחמת ששת הימים ועד סוף שנות ה-60, הוקמו רק יישובים ספורים בגולן. יש להודות, כי גם בחלוף יותר מחמישים שנה, עדיין קשה לומר כי ההתיישבות בגולן הגיעה למלוא מימוש הפוטנציאל.
הייטנר מתרכז כאמור בפרק זמן קצר, אך ראשוני ואולי המסר המרכזי העולה ממנו הוא כי מה שהיה אינו מה שיהיה. אם היה מי שחשב שניתן לשכפל את רוח החלוציות השיתופית של ארץ ישראל המנדטורית בשנות ה-30′ אל מדינת ישראל של שנות הששים–שבעים, הרי שטעות בידו. המסר הזה הופך את הספר לאקטואלי כל כך. הכפלת האוכלוסייה, הקמת יישובים, כל אלו אינן סיסמאות עבר, אלא יעדי הווה. מבט אל הארכיונים עשוי אולי לספק תשובות חדשות לשאלות ישנות.
ארכיון הגולן שמח לא רק לארח חוקרים לחריש בדמעה, אלא גם לרינת הקוצרים. ביום רביעי הקרוב, בשעה 19:00, תתקיים אצלנו, ב“מכון שמיר למחקר“, שבקצרין, השקת הספר. בין הדוברים – יהודה הראל, שידבר על הכישלון ואביה רוזן – שידבר על החלוציות הבאה.
מוזמנים בשמחה.
