הגיבורים שביננו – אביבה סיידון, ניצולת שואה ותושבת קצרין כבר 40 שנה שחגגה החודש יום הולדת 81 היא אורחת של הצלם מיכאל גלעדי, השבוע, בפרויקט צילומי הפורטרט “הגיבורים שבינינו“
תיעד וצילם: מיכאל גלעדי, ינואר 2023. הסטודיו לצילום מסחרי, דרך היין 316, אזור תעשיה קצרין
אני אביבה סיידון, נולדתי בסופיה, בירת בולגריה, ב-2 בינואר, 1942, להוריי ניסים וסוזנה (סוזי) כהן. לאבא ואחיו היה מפעל גדול לכל מיני סוגי מברשות ואימא הייתה עקרת בית. יש לי אח אחד בשם ישראל והיה לי אח שני, שכבר לא בחיים.
נולדתי כמעט בתחילת המלחמה. עד שהנאצים הגיעו לבולגריה, לקח קצת זמן. את אבא מיד שלחו לעבודות כפייה בבניית מסילות ברזל לרכבות. אבא שלי רצה להשאיר אותי אצל העוזרות הגויות שעזרו לאימא, אבל למזלנו המלך והצאר האחרון של בולגריה, סימֵאוֹן השני (סימֵאוֹן סָקְסְקוֹבּוּרְגוֹתְסְקִי) לא נתן לגרש את יהודי ארצו מחוץ לבולגריה, אלא הם גורשו לערי שדה בתוך המדינה וככה נראה לי שניצלנו מהתופת.
כדי להינצל, עברנו מעיר הבירה לפרבר של העיר וידין (Vidin), כיום על הגבול עם רומניה. שם הייתה משפחתה של אימא וככה שרדנו, למרות ההפצצות והרעב הגדול, עד סוף המלחמה. להבדיל, יהודי הבלקן מסלוניקי, רומניה ויוגוסלביה לשעבר לא שרדו.
אני זוכרת סיפורים על רעב גדול ואיך אנשים נלחמו על כל פיסת לחם, אבל אבא היה די עמיד ולא הייתה לו בעיה לקנות קמח, או אורז, במחיר מופקע בשוק השחור, על מנת להאכיל את משפחתו, בזכות המפעל למברשות הגדול שנשאר פעיל במהלך המלחמה.
עוד סיפורים שמעתי מחברה טובה שלי, שההורים שלה היו בגטאות והתפקיד שלו היה לאסוף את הגופות מרחובות ומבתי הגטו היהודי ולהובילן למשרפות. זה היה נורא ממש.
כולם ישבו ביחד סביב שולחן גדול, יחד עם כל הדודים והדודות, שבאו להיפרד מאתנו. ישבנו יחד בסוג של מסיבת פרידה. אני עוד זוכרת את החיבוקים והנשיקות, זאת הייתה פרידה ממש מרגשת. הייתי בסך הכול בת שש
עוד זיכרון שיש לי זה מהלילה שלפני שהיינו אמורים לעלות ארצה. כולם ישבו ביחד סביב שולחן גדול, יחד עם כל הדודים והדודות, שבאו להיפרד מאתנו. ישבנו יחד בסוג של מסיבת פרידה. אני עוד זוכרת את החיבוקים והנשיקות, זאת הייתה פרידה ממש מרגשת. הייתי בסך הכול בת שש.
62 שנה ביחד
בסוף המלחמה, למרות שאבא היה איש עסקים אמיד, הוא הבין שאין מה להישאר בבולגריה ואמר שזה לא המקום שלנו. כך עלינו ארצה, כבר ב-1948, באופן עצמאי. ההורים רצו לעלות יחד אתי לארץ, אך הבולגרים עצרו את אבא בתירוץ מסוים, אז הגענו ארצה עם אימא בלבד, בהתחלה ישר לכפר הערבי יאזור (כיום מועצה מקומית אזור), על הכביש בין יפו לרמלה.
הבן של דודה שלי, שאתה עלינו יחד ארצה, היה שליח והוא סידר לנו להתמקם בבית נטוש של ערבים שברחו מהכפר. נשארנו באזור, עד שעלינו ב-1977 לקצרין. את בעלי, משה, הכרתי כמה שנים קודם לכן, דרך אחי, שהיה קצין בג‘וליס, שם שירת גם משה.
יום אחד אחי הזמין אותו לארוחת שבת אצלנו ומאז אנחנו יחד, 62 שנים! משה התעסק בקבוצת בעלי משאיות להובלות כבדות על סמי–טריילרים ענקיים. ככה חיינו שנים באזור, עד שהבן שלנו רצה ללמוד תיכון בבית ספר חקלאי, אבל לא הסכים לבית הספר “מקווה ישראל“, שהיה ממוקם לא רחוק מהבית שלנו. הבן רצה ללמוד בבית הספר “כדורי” במסגרת פנימייה, אך לבסוף הגיע ללמוד ארבע שנות תיכון בקיבוץ כפר בלום.
לאחר הצבא, הוא נסע לארה“ב ללמוד רפואה ועד היום הוא שם, רופא שיניים במדינת קונטיקט (Connecticut). הרעיון של בעלי היה שלא נתרחק מהבן כשהוא בתיכון, לכן עזבנו את אזור ועלינו לרמה. היינו בין המשפחות הראשונות בעיר החדשה קצרין, כמעט לפני 50 שנה, יחד עם לילי שרף וציפי דינרמן ועוד רבים וטובים. היינו צעירים מאוד, זוג צעיר עם שלושה ילדים, חלקן קטנות, בנות שמונה וארבע. אני הייתי בת 32 ומשה בן 34.
בהתחלה, כשהגענו לקצרין, היו אז המון חיילים ברמה עם הרבה כוחות צבא, מפוזרים בהרבה בסיסי צה“ל. אז התחלנו להתעסק עם מכירת גלידות לחיילים והיינו מסתובבים ככה בין הבסיסים עם סנדוויצ‘ים, שתייה קרה וכמובן גלידות. לאחר מספר שנים, לקחנו את המזנון בכניסה של שמורת הטבע יהודייה. כיום, שנינו פנסיונרים עם שלושה ילדים ושמונה נכדים. פעם, בזמני הפנוי, הייתי סורגת הרבה, אבל כיום, אני אחרי ניתוח לב פתוח וגם סובלת מדלקת פרקים חמורה. עדיין לא חיתנתי את הנכדה שלי, שכבר בת 30, אז עדיין מחכה לנין או נינה חמודים.
***קוראים המעוניינים להמליץ על ניצולי שואה תושבי רמת הגולן לפרויקט התיעוד, נא לפנות ישירות בטלפון 050-6475756.
