“אני בדרך כלל לא הטיפוס שיושב בצד ומתלונן. במקומות שאכפת לי מהם, ודברים מפריעים לי, אני מאמינה שאני צריכה להיות שותפה ולתת יד לטובת השינויים“. לכבוד יום האישה, קפה וריאיון מעצים עם לילך ליבוביץ, מקצרין
לכבוד יום האישה, נפגשתי לקפה ושיחת נשים עם לילך ליבוביץ, מקצרין. אישה שהיא יזמית בנשמה ופעילה חברתית. היא בת 47, אימא לשלושה – אסף, ירדן ועפרי. בשיחה מעניינת ומלאת השראה של כמה שעות, גילינו שאנחנו בנות אותו גיל. אני ניהלתי עסק שנים רבות, גם היא ניהלה ומנהלת עדיין. שתינו אימהות לחיילים בגולני, חובבות אפייה ואוהבות להיות עסוקות ומעורבות.
ככה זה כשנשים יושבות לקפה, הן מיד מוצאות חיבורים ומגלות עולמות משותפים. לילך היא מסוג הנשים החזקות ומעוררות ההשראה שפגשתי לאחרונה. הקורונה הביאה אותה לחשוב יצירתית, לחשב מסלול מחדש ולהתמודד עם לא מעט אתגרים ועדיין להישאר עם חיוך על הפנים ולהודות על הטוב.
כשהייתה בת עשר, עברה עם משפחתה מחולון לקצרין. מאז, היא כאן. למדה ב“גמלא” וב“נופי גולן“. בצבא, שירתה כמשקית הדרכה. אחרי הצבא והטיול הגדול, חזרה הביתה לקצרין, נישאה ולמדה בתל–חי הנדסה תעשייתית ובקרת איכות. עם המעבר לגולן, העתיקו הוריה לאזור התעשייה בקצרין גם את מפעל המשפחתי, מפעל המייצר מזכרות לתיירים מעצי זית ומציפוי ויציקת מתכות, שהקים סבא שלה, בשנת 1951 בתל אביב.
לילך: “תוך כדי הלימודים, כסטודנטית, עבדתי במפעל וכשסיימתי ללמוד, היה אך טבעי שאמשיך לעבוד במפעל. התעסקתי בשיווק וניהול ולימים, המפעל הקרוי ‘חלמית‘ עבר להיות בבעלותי“.
אז את ממש אשת עסקים?
“אף פעם לא קראתי לעצמי אשת עסקים, אבל כשאת אומרת את זה, זה די נכון. אני מאוד מחוברת לעולם הזה. במשך השנים, הייתי מעורבת בניהול העסק המשפחתי, בחשיבה על איך מפתחים, מקדמים. נסעתי לתערוכות בחו“ל והייתי כל כולי שם. אבל, לצערי, הקורונה טרפה לנו את כל הקלפים והעסק שלנו, שכל המהות שלו היא מזכרות לתיירים, בארץ וחו“ל, פתאום לא היה נחוץ. מאז שהקורונה הגיעה, נאלצנו להשבית את הפעילות לגמרי, כי התיירות בארץ ובעולם נעצרה“.
ביניים: ממזכרות – לאוכל
איך מתמודדים עם מצב כזה שמאלץ סגירה של מפעל?
לילך: “לאורך כל השנים, היו לנו התמודדויות עם מלחמות וכאלה והיו משברים לא פשוטים ותמיד שרדנו ואפילו התרוממנו. כשהתחילה הקורונה, לקחתי את זה מאוד קשה. העסק היה בתקופה מאוד טובה קודם ופתאום, הכול נקטע. מאישה פעילה ועסוקה, הפכתי לאישה עם הרבה זמן פנוי וחרדה לפרנסה. הייתי אז כבר גרושה כמה שנים, עם שלושה ילדים שאני מגדלת כמעט לבד והיה חשש גדול.
“השלב הראשון היה מדכא ולא ידעתי מה לעשות. היינו בבית כל היום, בעיקר אפיתי ובישלתי לילדים ולאט לאט, יצאתי מההלם של השינוי בחיים שלי ואז, שכנה שאלה אותי אם אוכל להכין לה ארוחת בוקר לצימרים ואמרתי שממילא אני בבית ואוהבת לבשל ולאפות והסכמתי.
כך זה עבר מפה לאוזן והתחלתי להכין גם סלסלות פיקניק, שהפכו לטרנד ובדיוק ראיתי שנפתח קורס קייטרינג ב‘כפיות‘ והלכתי ללמוד וככה, בלי לתכנן מראש, הרמתי את עצמי לעסק חדש וקטן לארוחות בוקר ואירועים קטנים, שהכניס לנו פרנסה הביתה
“כך זה עבר מפה לאוזן והתחלתי להכין גם סלסלות פיקניק, שהפכו לטרנד ובדיוק ראיתי שנפתח קורס קייטרינג ב‘כפיות‘ והלכתי ללמוד וככה, בלי לתכנן מראש, הרמתי את עצמי לעסק חדש וקטן לארוחות בוקר ואירועים קטנים, שהכניס לנו פרנסה הביתה. בחלק מהמפעל המושבת, פתחתי חנות לאקססוריס וטקסטיל לבית והחשיבה היצירתית הזאת הוציאה אותי מהמיטה ועזרה לי לחזור לעצמי, לעבוד ולהתפרנס“.
בעצם, כשהקורונה תעבור, תמשיכי בעסקי האוכל?
“תמיד אהבתי לבשל ולאפות, אבל עכשיו, אני עושה את זה מתוך רצון לפרנסה. זה עיסוק שנכפה עליי כי לא הייתה ברירה, כשהמפעל סגור. אני אמשיך לבשל למשפחה וכתחביב, כי גיליתי שלהאכיל אנשים, ממלא לי את הנשמה. המחמאות והתודות שאני מקבלת נותנים לי הרבה כוח ומשמחים אותי ועושים לי טוב, אבל אני מחכה לחזור לניהול המפעל המשפחתי. העניין העסקי מאוד מדבר אליי. זאת אני ושם אני מרגישה על גג העולם“.
משהו טוב בכל זאת יצא מהקורונה?
“הזמן המשפחתי עם הילדים היה מתנה גדולה בעבורנו. היינו כל היום יחד. שיחקנו המון, ראינו סרטים, בישלנו, עשינו מנגלים ובשר מעושן. החיבור המשפחתי שנוצר בתקופה הזאת היה כיף גדול. גם השכנים שלנו נהנו מכל המתכונים החדשים שניסיתי בתקופה הזאת. בכל פעם מחדש, אני מגלה כמה כוח ועוצמה יש לשכנות טובה, במיוחד בתקופות מאתגרות וגם בשמחות. בשבילי, השכנים שלנו הם ממש כמו משפחה. עכשיו, כולנו צריכים להוריד את כל מה שאכלנו ומזל שאני גם מדריכה בשומרי משקל“.
ביניים: פרופורציות
מה את הכי אוהבת בקצרין?
לילך: “קצרין היא הבית שלי ואני אוהבת לגור פה. אני אוהבת את האנשים ואת מה שקורה פה ומתוך האהבה הזאת, הצטרפתי לפני כמה שנים לרשימה לראשות המועצה ומאז, כבר שתי קדנציות, אני חברת מועצה במועצה המקומית קצרין וחברת דירקטוריון בחברה הכלכלית. הייתי גם חברה בהנהלת המתנ“ס , הכול בהתנדבות כמובן מתוך רצון להיות מעורבת ושותפה בעשייה, לטובת המקום שאני גרה בו ואוהבת. אני בדרך כלל לא הטיפוס שיושב בצד ומתלונן. במקומות שאכפת לי מהם, ודברים מפריעים לי, אני מאמינה שאני צריכה להיות שותפה ולתת יד לטובת השינויים“.
תמיד היית כזאת פעילה ומעורבת?
“תמיד היה חשוב לי להיות מעורבת ופעילה. עוד לפני שנבחרתי להיות חברת מועצה, הייתי יו“ר הנהגת ההורים בבית הספר ‘גמלא‘ ופעילה חברתית בוועדות המועצה“.
איזה מסר היית רוצה להעביר לנשים לכבוד יום האישה?
“עברתי לא מעט משברים בחיי, ביניהם מחלה אוטואימונית במערכת הדם, שליוותה אותי למשך שנתיים כמעט, עם ניתוח וטיפולים קשים. אחר כך חוויתי גירושים ואז הגיע משבר הקורונה.
“הייתי רוצה להגיד לנשים לקחת דברים בחיים בפרופורציות, אבל אני יודעת, שזה נכון לתקופה קצרה ויש לנו נטייה לשכוח ולחזור לעצמנו ולהמשיך לקחת דברים ללב. דווקא מתוך כל המשברים שחוויתי, למדתי שאני חזקה ושמכל דבר אפשר לצמוח, למדתי שאין בעיה שאין לה פתרון, (מלבד אולי מחלות חשוכות מרפא) תמיד מוצאים פתרונות. ומותר קצת להתפרק ולבכות, אבל החוכמה היא לדעת אחר כך להתרומם.
התחלתי לעבוד על עצמי ואחד הדברים הכי משמעותיים וחשובים שלמדתי בשנים האחרונות זה להתעורר בבוקר ולהגיד תודה. עד אז, לא ידעתי להודות על מה שיש לי. היום, אני בן אדם טוב יותר לעצמי בזכות זה שלקחתי אחריות על החיים שלי
“אני זוכרת שבאחד הטיפולים הגעתי למרפאה, והפרופסור אמר לי: ‘גברת עד שלא תטפלי בנפש שלך, את לא תחלימי‘. באמת, התחלתי לעבוד על עצמי ואחד הדברים הכי משמעותיים וחשובים שלמדתי בשנים האחרונות זה להתעורר בבוקר ולהגיד תודה. עד אז, לא ידעתי להודות על מה שיש לי. היום, אני בן אדם טוב יותר לעצמי בזכות זה שלקחתי אחריות על החיים שלי, בזכות העובדה שאני מסתכלת על מה שיש לי ולא על מה שאין ועל הכול אני אומרת תודה. זה המסר הכי חזק שאני יכולה להעביר לנשים – להסתכל על מה שיש להן, להודות על הטוב, לא ליפול למסכנוּת ורחמים, לזכור שאנחנו חזקות ויכולות לצמוח מכל משבר. האחריות על החיים שלנו בידינו“.
