אוליפנט, נוצרי סקוטי, הגה והחיה את כל רעיון ההתיישבות היהודית בעבר הירדן, עוד בסוף המאה ה-19. על שמו הרחוב היחיד בקצרין שהינו הנצחה שמית. מגיע
מאז בריאתה, התהדרה קצרין בשמות עבריים בלבד, לכל אחד ממאות רחובותיה. הכול באדיבותו וכישוריו של ההיסטוריון דודי בן-עמי, תושב קצרין, שקבע גם את הסדר וההיגיון הטבועים בשמות השכונות, הכבישים ההיקפיים, הרחובות והסמטאות.
רחוב אחד כמו מקלקל את השורה, ונושא את שמו של אדם, שחזונו ומעשיו הולכים ודוהים, אולי מפני שהיה גוי גמור.
מאחורי ההנצחה הייחודית בפאתיה הדרומיים של קצרין, ברחוב היוצא אל עבר הזוויתן, עומדת עשיית צדק היסטורי, עם מי שהגה והחיה את כל רעיון ההתיישבות היהודית בעבר הירדן, הרבה לפני התיישבותם של ראשוני מרום גולן, במחנה עליקה, יולי 1967.
אוליפנט (1888-1829) היה נוצרי סקוטי בעל ממון, דמות מיוחדת במינה. פרלמנטר, עיתונאי, חוקר נוסע, סופר ומיסטיקן.
הוא החל בפעילותו הציונית בעקבות ביקורו באימפריה העות’מאנית. את רשמיו והמלצותיו מהביקור תיאר בספרו, “ארץ הגלעד”, שראה אור בשנת 1880. אוליפנט הציע לסלול מסילת ברזל שתימתח בין חיפה, טבריה, עמק החולה ודמשק, תתפצל ותפנה דרומה לאורך בקעת הירדן עד לעיר עקבה. משם, ראה אוליפנט בחזונו, המשך של המסילה עד לגדותיה המזרחיות של תעלת סואץ. כן הציע להקים את “מושבה”, חבל ארץ יהודי אוטונומי בחבל הגלעד, שבעבר הירדן המזרחי, בין נחל ארנון לירמוך.
בשנת 1879, החליט אוליפנט לעבור לחיות בארץ ישראל. בתחילה גר במושבה הגרמנית בחיפה, בבית הקרוי כיום על שמו, “בית אוליפנט” ולאחר מכן, עבר לכפר הדרוזי דלית אל כרמל. מי ששימש לו כמזכיר אישי היה המשורר נפתלי הרץ אימבר, שיש הטוענים כי כתב אז את “התקווה”.
בעקבות פרעות “הסופות בנגב” ביהודי רוסיה, שהחלו בשנת 1881, יצא אוליפנט לרוסיה ולרומניה, על מנת לעזור לפליטים. הוא השפיע על חברים מתנועת “חיבת ציון”, ניסה ללא הצלחה להשפיע על נציגי חברת “כי”ח” לעלות לארץ ישראל ואף ייסד חוג נוצרים וקירבם לציונות.
בשנת 1886, מתה אשתו, אליס. הוא חזר לאנגליה, נשא אישה אחרת ונפטר שם מספר חודשים לאחר חתונתו. לאחר מותו, השתקעה אשתו בביתו, שעל הכרמל.
היחיד שסייע ל”בני יהודה”
אוליפנט העניק תמיכה רוחנית וכלכלית למספר מושבות שנוסדו אז בארץ, ביניהן למושבה “בני יהודה” בגולן. תכנית הגלעד שלו אומנם לא יצאה לפועל, אבל מתוך אמונתו שעם התנ”ך חייב להשתקע בארצו, ניסה אוליפנט לעורר את יהודי צפת לעזוב את החלוקה ולצאת למרחבי עבר הירדן.
אכן, חברי אגודת “בית יהודה”, שקמה בשנת תרמ”ד, קיץ 1883, היו הראשונים לעלות לגולן. המושבה שתחילתה ברמתניה ועיקר שנותיה בביר-שגום, בשם “בני יהודה”, התקיימה 37 שנים ובשיאה מנתה 52 בתי אב. במשך כל שנות קיומה, פנו מתיישביה בקריאות עזרה וסיוע לקהילות ואגודות שונות, אך לא נענו, מפני שכבני הארץ היו רשאים לרכוש אדמות ולהתיישב, אך לא זכאים לתמיכת אגודות “חובבי ציון” והברון רוטשילד, שתמכו רק במתיישבים עולים.
לורנס אוליפנט היה היחיד שסייע ואף המליץ במכתבו אל אגודת “חובבי ציון” באנגליה, לתמוך רק בהקמת מושבות של בני הארץ, במיוחד בבני צפת.
כאשר הגיעו מתיישבי בני יהודה אל אוליפנט, בבקשת עזרה להתחיל בהתיישבותם, הוא השיב להם ש”אם יתיישבו בגולן, ירצף להם את הרחובות בפונטים אנגליים”. אוליפנט תמך בחברה מתחילתה ועד מותו, למעשה, היה היחיד שתמך בה בפועל, כי בה התגלם כל מה שהאמין בו.
הוא אמר על המושבה שהיא ניסיון מעניין ביותר, מכיוון שנעשה בידי יהודים תושבי הארץ, המדברים ערבית ולכולם אזרחות טורקית. מותו ב-1888 היה מהלומה קשה לבני יהודה, שהיה תומכה היחיד.
לורנס, שביקר בקהילת יאסי שברומניה, בשנת 1882, הצליח לסחוף מאות בתי אב, ובראשם יחיאל ברקוביץ לעלות ולהתיישב ממזרח לירדן. בכך היה לא רק הוגה רעיון ההתיישבות בבני יהודה, אלא גם בחורן, התיישבות שהקיפה למעלה מעשר מושבות, השתרעה על פני מאות אלפי דונמים, התקיימה שנים אחדות בסביבות הכפרים סחם אל-ג’ולן וג’ילין ומתיישביה גורשו על ידי פחת דמשק, בשנת 1898.
מי שהגה את הרעיון ודחף להנצחת שמו של אוליפנט בקצרין היה אבי זעירא: “זה המקרה היחיד בקצרין של הנצחה שמית. כדי לבחון עשייה של בן אדם, אם הנו ראוי להנצחה, צריך פרספקטיבה של מאה שנים לפחות. בלי כל ספק זה היה מקרה חריג של תמיכה בהתיישבות בגולן, של מי שהאמין שהמדינה היהודית העתידית צריכה להיות ממזרח לירדן. הוא היה חריג בהתיישבות ממזרח לירדן, בימים שרוטשילד לא נטה לעזור. אם היה ממשיך בעשייה, הנוכחות היהודית בגולן הייתה משמעותית יותר”.
