מי שמאמין כי המונח “תלך-תבוא” נולד רק לאחרונה, מוטב לו שיתעמק בנאמר כאן למטה. מסתבר, מעדות ראשונה, כי הפקידים של חברת יק”א החריבו בתככיהם את ההתיישבות בחורן
בליל תשעה באב, עמד הייטנר על חטא המרגלים ועל העונש של 40 שנות מדבר, על כך שהוציאו דיבת הארץ רעה. מותר להצטער על שלא הופחת מעט מחומרת העונש נוכח אהבת האין-קץ שרכשו לארץ מתיישבי החורן הנשכחים, שצעדו מתלאה לתלאה והמשיכו לאהוב.
כזכור, בשנת 1891 רכש הברון רוטשילד כברת ארץ בת למעלה מ-150,000 דונמים בחורן, היה זה שטח האדמה הגדול ביותר שנקנה עד אז בארץ ישראל, משני צדי נהר עלאן, כ-40 ק”מ ממזרח לרוקאד. זה היה מפעל התיישבותי של ממש, נעשתה בו השקעה גדולה בתשתיות, הוקמה בו משתלה, נטעו מטעים, הוקמו שני מרכזי פקידות והידיעה על האפשרות להתיישב שם פשטה ברחבי העולם היהודי. “חובבי ציון” ברוסיה, רומניה, בולגריה, אנגליה, קנדה וארצות הברית נענו לאתגר, הגיעו לחורן, בנו בתים, עבדו אדמות והצליחו להיאחז בנחלתם למשך שלוש שנים.
לאחר שהבאנו במדור זה עדויות אישיות מפי תושבי בני יהודה ההיסטורית ומבקריה, אנחנו פונים להבאת עדויות אישיות גם של תושבי החורן.
בספרו “בטרם האיר הבוקר”, ראיין אברהם קוסטיצקי, ממקימי מטולה, את יחיאל ברקוביץ, ראש למתיישבי החורן, על קורות המתיישבים שם. להלן מעט מהמעט מהסיפור, כפי שנכתב מפיו, בגוף ראשון. הסיפור חושף טפח נוסף מקורות היישובים בגולן, כאשר הוא מציג תשובה חד-משמעית לפחות לגבי היקף ההתיישבות ומספר המשפחות והתושבים:
ברקוביץ: “אם לספר לך כל מה שסבלנו שם, מתחילה ועד הסוף וכל הסיבות שבשבילם היינו מוכרחים לברוח משם, לא יספיק לנו כל הלילה ואולי גם היום. אספר לך בקיצור…
“בקיצור, באנו לבירות שלוש משפחות מרומניה, בבירות לא היה אז מלון עברי והיינו מוכרחים ללון בחאן. משם, נסענו ברכבת לדמשק ולעת ערב הגענו.
“פרחי, בא כוח הפקידות, הטעין את המתיישבים על גמלים וזירז אותם לצאת לדרכם, שלא לעורר את סקרנות הערבים.
“רכבנו כל הלילה וכאור הבוקר, באנו לסאחם ג’ולן, זה מקום העיר ‘גולן בבשן’, הנזכרת בתורתנו. שם הייתה בנויה חצר הפקידות. לא רחוק, היו איזה בתי חומר ערביים ורפת ארוכה. ניקינו אותה, טייחנו, עשינו חלונות ודלתות וחילקנו אותה לשלושה חלקים, לכל משפחה דירה לעצמה, וכך התחלנו לסדר את חיינו המרים והקשים בגולן.
“המכה הראשונה הקשה הייתה עכברים. הם היו גדולים כחתולים, טיילו ברפת בלי פחד ואי אפשר היה להחביא מהם שום דבר מאכל. הם נכנסו בארגזים ללא מעצור וכרסמו הבגדים. עצים להסקה לא היו בנמצא בכל הסביבה, כידוע לך, הערבים משתמשים להסקה בגללי בקר מיובשים ובקוצים ודרדרים. נשינו היו מוכרחות לנהוג כנשים הערביות ולאפות פיתות על הסאג’ וקלקלו העיניים מהעשן. את רוב צרכי הבית נאלצנו להביא מצפת על ידי חמרים, כי בדמשק הייתה רק משפחה אשכנזית אחת ועם היהודים הספרדים לא יכולנו לבוא במשא ומתן על ידי החמרים. הם לא יכלו לקרוא את כתב ידנו ולכתוב להם בערבית לא ידענו.
“בכל זאת, התגברנו על הקשיים והתחלנו לחשוב איך להסתדר…
“מר חיים כהן האגרונום עודד אותנו והבטיח כי עוד מעט יגמרו את מדידת האדמה, יביאו עוד יהודים והיישוב יפרח וישגה.
“בהמשך הזמן, באו הבולגרים, עשרים משפחות, ומאמריקה באו עורך הדין אדם רוזנברג ואתו המשפחות גוטרמן, לבקוביטש ועוד כ-12 משפחות. אחר כך, באו מנהל האגודה מיקטרינוסלאב ועוד משפחות יחד, עשר משפחות. המשפחה האחרונה הייתה משפחת מייזל, מאמריקה. בכל קיבוץ הגלויות הזה היו בסך הכול 72 משפחות, בערך 370 נפש. האדמה נמדדה, ולכל אגודה נמסרה חלקת אדמתה. נוצרו תשע נקודות יישוב. כאשר התרבו האוכלוסין, נעשו החיים קלים יותר…
“והתחלנו להסתדר. קודם כול, לבנות בתים. מסרנו בקבלנות את בניית כל הבניינים ליהודי מצפת, קבלן מומחה ומנוסה. חומרי בניין קנינו בצפת, תוכל לשער באיזה מחיר יקר עלה לנו הבניין. שכר ההובלה עלה כמעט כחצי ממחירו של החומר…”.
פקידות מושחתת – מה חדש?
בהמשך, מתאר המספר את היחסים הבעייתיים בין פקידי הממשל התורכי, על השוחד שהיה צריך להמציא לידיהם, על אוסוביצקי, פקיד הברון, שהגן על היישוב בכל מרצו וחריצותו.
ברקוביץ: “אנחנו המשכנו עבודתנו בשקט ובלב שמח, וקיווינו כי תוך זמן קצר נגיע אל הנחלה והמנוחה, תמורת כל הסבל שסבלנו. נטענו גפנים, זיתים ותות והם נקלטו יפה מאוד. היה ממש עונג לראות… האגרונום, מר חיים כהן, היה שבע רצון מעבודתנו.
“הבולגרים פנו לפלחה וירקות בהדרכת כץ, שלא היה בר סמכא גדול: בצלים אמר להם לזרוע כמו חיטה וכשגדלו צפופים, השחיתום הקוצים. הם זרעו שומשומים שעלו יפה, אבל כשזרו אותם כמו חיטה, לקחה הרוח את השומשומים ונשאר רק הקש. ואף על פי כן הסתגלנו.
“הייתה לנו תקווה כי בקרוב נגיע למטרה וכבר התחלנו לחשוב על עניינים ציבוריים, כמו בית כנסת ובית ספר.
“אבל אין מזל לישראל. הגיעו אלינו שמועות כי בין הפקידים הגבוהים מתנהל העניין לא בסדר, יש איזה אי הבנה בין שייד לאוסובצקי (פקידי הברון – ד.ש.). יש מי שאמרו כי אוסובצקי נתפס במעילת כספים”.
בדיעבד, מסתבר שהיה מדובר בעלילת שווא, אך אוסובצקי התפוטר ואת מקומו תפס פקיד חסר ניסיון “ובו ביום התחילו הערבים להתגרות בנו. אנשים מראש פינה סיפרו לי: בעת שעזב אוסובצקי את ראש פינה אמר בקול בוכים: ‘לבי דואב לי על היישוב החוראני שילך לאיבוד'”.
מחליפו של אוסובצקי, שהיה צעיר, לא הבין את רזי היחסים הנפתלים עם הפקידות התורכית הגבוהה, גרם במו”מ עים לפשה (מנהל האזור) לרתוח מכעס וזה אמר בתגובה: “האדון הזה צעיר מדי, ומעריך הוא את עצמו לחכם יותר מדי, צריך ללמד אותו דרך ארץ. היה זה משום הסתה ורמז לערבים כי חופשיים הם לעשות נגדנו כל מה שלבם חפץ.
“ושכנינו הערבים התחילו להציק לנו. קודם כול, הגישו תביעות בעניין הגבולים והפשה נענה להם ברצון. ביום חשוך אחד, העתיקו את סימני הגבולים לפי רצון הערבים ובזה גזלו מאדמת היהודים כמו עשרים אלף דונם. כשראו הערבים שהממשלה על צדם, התחילו לבוא עם עדריהם בין הנטיעות ועל שדות זרועים והיו גם התקפות על עוברי דרכים”.
מכיוון שהשלטונות התורכיים היו לצד הערבים, לא זכו המתיישבים להגנה ואנשים התחילו לעזוב, במיוחד האמריקנים.
“נשארו רק הבולגרים ואנחנו שמונה משפחות האשכנזים. באחד הלילות, התנפלו ערבים על הבית של ואלוביטש, הוא הספיק לנוס החוצה ולזעוק לעזרה, ועד שהתקבצו אנשים דקרו הערבים בסכינים את אשתו בשלושה מקומות. כפשע היה בינה לבין המוות. מסכינה, סבלה הרבה עד שהתרפאה. מפני פחד התנפלויות ערבים, מסר לנו חיים כהן את החצר של רוזנברג וישבנו בה כולנו יחד. העבודה שבתה, לא יצאנו לשדה. על כל צעד ושעל הניח הפשה מכשולים: לבנות אסור, לנטוע לא הרשה ולא היה ביטחון לנפש ולרכוש”.
בינתיים התחלפה שוב פקידות הברון בצפון, הנציגים פחות ופחות מצאו חן בעיני הפקידות התורכית, נכשלו בדבריהם ועוררו את זעמם.
לאחר שהלך האחרון בהם “הגיע קצין תורכי עם חייליו ובידו מאמר: על היהודים לעזוב את המקום תוך עשרים וארבע שעות. וכך היינו מוכרחים לעזוב את כל עמלנו ולילך. לאן לילך? לא ידענו”.
פקידות הברון הורתה להם לעבור לצפת ולחכות שם עד יעבור זעם, אולי יצליחו לסדר את העניין ולהחזירם למקומם. ואם לא – לעבור לגיל התחתון. כל הבניינים הוערכו והמתיישבים יצאו לצפת.
“חבל על רכוש עברי גדול ורב שהלך לאיבוד. יש שאמרו: ‘מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו’. אלה פקידי חברת יק”א (מנהלת אדמות הברון – ד.ש.) בתככיהם, שגרמו לחורבן היישוב היהודי בחורן.
“עכשיו תוכל להבין מדוע אין לנו קבלות על הכסף ששילמנו בעד האדמה, ועל כל שהשקענו שם בבניין ובנטיעות. כי כל העניינים התנהלו בלי סדר, מיד ליד, מוועד האגודה שלנו לוועד הפלשתיני בפאריז, ממנו לאליהו שייד פקיד הברון, ממנו ליק”א וכל אחד דחה אותנו לשני”.
קוסטיציקי, שכתב את הדברים, ממשיך: “שאלתי את ברקוביטש: הקיימים שם עדיין הבתים והנטיעות?
הוא ענה לי: תיכף כאשר עזבנו, הרסו הערבים את הבתים, לא השאירו אבן על אבן. ומהנטיעות, לפי דברי זלמן כהן, שהוא שם עכשיו ממונה על האדמה מטעם הפקידות, נשארו אי אלה נטיעות בודדות עזובות ונטושות”.
