בהפגנות המחאה הראשונות נגד ההפיכה המשטרית, הקריאות היו: “חילונים ודתיים לא רוצים להיות אויבים”. עכשיו, מה קרה? איך פתאום מאבק פוליטי נגד ממשלה הופך למלחמת זהויות נגד חלקים אחרים בעם?
בשבוע הקשה שעבר עלינו, שבוע תשעה באב, שני אירועים זעזעו אותי במיוחד.
האחד היה החגיגות והסלפי של הקואליציה, לאחר ההצבעה על עילת הסבירות. חצי עם
באבל, חש שעולמו חרב, חש שבעטו ביקר ובקדוש לו. לא זו בלבד שהקואליציה לא גילתה אמפתיה, סולידריות, הבנה, אלא היא יצאה בחגיגות כדי להשפיל ולתקוע אצבע בעין. איזה רוע, איזו רשעות, איזו אטימות מצד מי שמתיימרים להנהגה. זה היה רגע דוחה במיוחד.
השני הוא ההתארגנות של מסעדנים לפתוח את עסקיהם דווקא בערב תשעה באב, כמחאה.
זו עבירה על החוק, אבל זה הדבר האחרון שמפריע לי במקרה הזה. ראשית, מפריע לי עצם הניכור של אותם אנשים ליהדותם. תשעה באב אינו שלהם? אינו יום אבל לאומי הנוגע גם אליהם? הוא של האחרים? של “הם”? שנית, אם תשעה באב הוא של “הם”, מזעזע הרצון לפגוע בהם וברגשותיהם, להשפיל ולתקוע אצבע בעין.
מלחמת הזהויות/ התרבויות/ השבטים הזאת, היא האיום הגדול ביותר על קיומנו. ה”אנחנו” כבר אינו החברה הישראלית, עם ישראל, אלא השבט, המחנה. הדרך להיאבק במגמה הזו, היא יצירת מגמה הפוכה. לשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי
למה? מה זה נותן? בראשית המאבק במהפכה המשטרית, נטלתי בו חלק. כאשר הסרבנות הפכה להיות במרכזה, חשתי שזו כבר לא המחאה שלי. אבל בפעמים שהפגנתי בקפלן, הקריאות היו: “חילונים ודתיים לא רוצים להיות אויבים”. מה קרה? איך פתאום מאבק פוליטי נגד ממשלה הופך למלחמת זהויות נגד חלקים אחרים בעם? מלחמת הזהויות/ התרבויות/ השבטים הזאת, היא האיום הגדול ביותר על קיומנו. ה”אנחנו” כבר אינו החברה הישראלית, עם ישראל, אלא השבט, המחנה.
הדרך להיאבק במגמה הזו, היא יצירת מגמה הפוכה. בניגוד לכוחות הצנטריפוגליים המושכים החוצה, להיפרדות, לקרע, להפיכה לשני עמים; מגמה שבאופן טבעי גורמת לכל מחנה להיגרר אחרי הקיצונים שבו – לשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, מחנה המכנה המשותף שלנו, ובכך לשקם את האנחנו הישראלי היהודי.
אצלנו זה יהיה אחרת
מהי היכולת של אזרחים מן השורה להתמודד מול הכוחות העוצמתיים, רוויי האקסטזה הקנאית, המושכים החוצה? קודם כול – לא לפחד כלל. שנית, “מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך”, כמאמר הרב קוק. לכן, עצם ההחלטה של אזרח לא להיסחף בזרם העכור ולא להיגרר אחרי הקצוות, אלא לעשות משהו, צעד קטן, התארגנות כלשהי, המבטאת התנגדות למהלך הקריעה, הוא צעד חשוב ומשפיע, “כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, תהיינה לים”.
יש לי חלום. בחלומי, הגולן יהיה מיקרוקוסמוס של גיבוש המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי, של מופת לאחדות בין חלקי העם ובעיקר בין חילונים ודתיים; לא רק למען חיזוקה של הקהילה הגולנית, אלא כמעשה לאומי, של הוכחה: אפשר
אישית, אני שותף להרבה מהלכים כאלה. החל בדברים קטנים שאני עושה או כותב פה ושם ועד פעילות ב”רבעון הרביעי”, שהיא תנועת המונים ההולכת ונבנית סביב המסר הזה (ואקדיש לה את אחד המאמרים הבאים בטור הזה). יש לי חלום. בחלומי, הגולן יהיה מיקרוקוסמוס של גיבוש המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי, של מופת לאחדות בין חלקי העם ובעיקר בין חילונים ודתיים; לא רק למען חיזוקה של הקהילה הגולנית, כמטרה חשובה בפני עצמה, אלא כמעשה לאומי, של הוכחה: אפשר. יהיה הגולן נושא הדגל של אחדות ישראל ואהבת ישראל, דגל היחד והחיבור ומן הגולן תצא הבשורה לחברה הישראלית כולה ולעם היהודי כולו.
כאשר קצרין קמה ביוזמת הקיבוצים והמושבים ובדחיפתם, היה זה בתקופה של שיא העימות בין הקיבוצים וערי הפיתוח בישראל, שהתפוצצה באלימות, בבחירות 1981. במחקר שכתבתי על המהלך, מצאתי בחומר הארכיוני ובראיונות, את המסר “אצלנו זה יהיה אחרת”. הבה נאמץ היום את המסר הזה – אצלנו זה יהיה אחרת, ואת ה”אחרת” נפיץ לאומה כולה.
האם המציאות הגולנית מגבה את היומרה הזאת? האם ההיסטוריה הגולנית מאוששת את הנחתי שאנו יכולים לשאת על כתפינו את המטלה הזאת? התשובה על כך מורכבת. בתולדות ההתיישבות בגולן, היו עליות וירידות בנושא הזה. התקופה הרעה לנו ביותר הייתה הטובה לנו ביותר. תקופת המאבק על הגולן הייתה התקופה הרעה ביותר בתולדותינו. ימים קשים ומרים, שבהם ממשלות ישראל הניפו עלינו את הגרזן, על מנת לכרות את מפעל חיינו, לגרש אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו ולמסור את הגולן לאויב הסורי. תקופה של איום קיומי ממשי ומידי. תקופה שעיקר מעיינינו הוקדש למאבק על הקיום, על חשבון ההתמקדות בקידום החברתי, הכלכלי, התרבותי והחינוכי של קהילת הגולן. עשור של דריכה דמוגרפית במקום ביישובי המועצה האזורית גולן, אם כי בקצרין הייתה צמיחה מרשימה בזכות העלייה הגדולה מחבר המדינות.
אבל התקופה הקשה הזאת, הייתה גם שעתנו היפה ביותר. היחד הגולני, בין קצרין והיישובים, בין החילונים והדתיים, בין הקיבוצים והמושבים, בין צפון הגולן ודרומו, היה איתן והדוק יותר מכפי שהיה אי פעם לפני כן ואחרי כן. שלא יחזור חלילה האיום שבו היינו, אבל ליחד הזה אני מתגעגע. כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפות של הגולן התגלו, תחת האיום הקיומי. כמו בעם ישראל המתאחד בתקופת המלחמות.
ברית הייעוד
הרב יוסף דב סולובייצ’יק דיבר על ההבדל בין ברית גורל לברית ייעוד. ברית גורל היא הברית ההישרדותית מול האיומים והסכנות. מול השואה, האנטישמיות, הרדיפות, האויבים והמלחמות. כאשר האיום גובר, אנו מתאחדים. אבל זו אחדות ריקה מתוכן. ברית ייעוד מבוססת על ייעוד משותף, על סיפור משותף, על ערכים משותפים. בתקופת המאבק על הגולן, תחת איום קיומי, אחדות הגורל שלנו הוכיחה את עצמה באופן
מופתי. אבל יש להודות על האמת, שאחרי שהאיום חלף, הקשר התרופף, הלכנו והתרחקנו. אחרי המאבק, כשהשתחררתי מתפקיד דובר ועד יישובי הגולן, נבחרתי למנהל מתנ”ס הגולן. אחת ההחלטות הראשונות שלי הייתה הקמת מועצת נוער משותפת לנוער הדתי והחילוני. ראיתי בכך מינוף של נוער הגולן שפעל בוועד יישובי הגולן יחד, באחווה ושותפות נפלאים. לתדהמתי, רבני הגולן עמדו על הרגליים האחוריות בניסיון לסכל את היחד הזה: “אחרי גיל 18 – בסדר, אך הנוער הוא בתקופת עיצוב דרכו, ואיננו רוצים את הטשטוש”. לאורך כל השנים מאז, אני פועל להידוק היחד, אבל בניגוד לתקופת המאבק על הגולן, הפעולה הזאת נתקלת בקשיים, בהתנגדויות, בהסתייגות.
בתקופת המאבק, המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין שיתפו פעולה באופן נפלא. עם סיום המאבק, חלה התרחקות הדרגתית ששיאה היום, כאשר יש כמעט נתק בין המועצות.
ביחסי חילונים ודתיים במועצה האזורית, הבחירות המוניציפליות הקודמות היו שבר. לראשונה בתולדות ההתיישבות בגולן, הנושא הדתי/ חילוני הפך לאישיו. פסילת מועמדת בשל חילוניותה. התארגנות לבחירת המועמד “שלנו”, כולל הפעלת לחץ ומתן תחושה של “בוגדים” כלפי דתיים שתמכו במועמדת “שלהם”.
האירוע הזה הוא טראומה גולנית. יש בתוכנו רבים שעד היום נושאים בתוכם תחושות קשות של עלבון, כעס וניכור. אבל עם עלבון וכעס אי אפשר לבנות בית, לא לנטוע עץ, לא לעשות שום דבר קונסטרוקטיבי. רצוי למנף אותו להפקת לקחים מתוך רצון לתיקון; לשיקום וחיזוק היחד, עד הפיכת הגולן למופת לאומי של היחד הישראלי יהודי.
הגולן – המופת שיוכיח
יש בגולן תשתית למימוש החזון הזה. ראשית, ההיסטוריה של ההתיישבות בגולן נושאת בחובה ד.נ.א. של חיבורים – במפעלי חקלאות ותעשיה משותפים, בשירות המשותף בהגמ”ר, במאבקים הפוליטיים ועוד. שנית, יש היום בגולן שני יישובים משותפים לחילונים ולדתיים, נטור ורמת טראמפ. קהילה משותפת אינה שכונה שגרים בה חילונים ודתיים, אלא קהילה שזהותה ותרבותה בנויים על היחד הזה, עם כל המורכבות הכרוכה בו. יש בגולן בית ספר משותף – “שורשים”, גנים משותפים.
בגולן נמצאת מדרשת השילוב, שהיא סיירת מטכ”ל של ההתחדשות היהודית, הנעשית באמצעות השילוב והחיבור המופלא של דתיים וחילונים, בנות ובנים, שבאמצעות הלימוד והמעש מוכשרים להיות תלמידות ותלמידי חכמים, המיועדים להיות הנהגה רוחנית ותרבותית בעם ישראל. מרכז “עיינות”, שעושה עבודה נפלאה בתחומי היהדות הישראלית והחיבורים בין מגזרים בחברה. ויש עוד הרבה נקודות השקה וחיבור, יותר מאשר במקומות אחרים.
בימים הקשים האלה לעם ישראל, אני מאמין שהגולן עשוי להציג את החלופה לחברה ישראלית בריאה ומלוכדת. אני מאמין שביכולתנו לחדש ולהדק את ברית הייעוד שלנו, תושבי הגולן, ולייצא אותה לכלל ישראל.
זו משימה גדולה, אך אני מאמין שבכוחנו ליטול אותה על שכמנו ולהצליח בה. זו משימה שראשי המועצות צריכים לקחת על עצמם, להוביל אותה, יחד עם המועצות, המתנ”סים, מוסדות החינוך, המערכות הכלכליות ובכל תחומי החיים בגולן
זו משימה גדולה, יש שיאמרו – יומרנית, אך אני מאמין שבכוחנו ליטול אותה על שכמנו ולהצליח בה. זו משימה שראשי המועצות צריכים לקחת על עצמם, להוביל אותה, יחד עם המועצות, המתנ”סים, מוסדות החינוך, המערכות הכלכליות ובכל תחומי החיים בגולן.
אני חש את תחושת הייאוש האופפת אותנו, אך אני לא מאמין בייאוש. אני מאמין שניתן להאיר אור בחשכה הזאת ולעלות על דרך חדשה. אני מאמין שהגולן עשוי להיות המופת שיוכיח.
