לפני שלוש שנים ולאחר בקשות חוזרות ונשנות, התפנה יום בשבוע בבית הקשיש לטובת ה”ישראלים” – ותיקי קצרין אשר הגיעו לגיל הפנסיה. אולם בעקבות הביקוש הרב, הוחלט לאחרונה כי לא יתקבלו אנשים חדשים לפעילות מבורכת זו. זה מה שכואב לי
יהודית שרון
הנני שייכת לקהילת ותיקי קצרין אשר הגיעו לגיל הפנסיה. עד לפני כשלוש שנים לא הייתה לוותיקים כל פעילות בשעות הבוקר. אחרי בקשות חוזרות ונשנות פונה יום בשבוע בבית גיל הזהב גם ל”ישראלים”, כפי שאנו נחשבים. היום הזה כולל התעמלות, ארוחת בוקר קלה ואיזושהי הרצאה שנעשית בהתנדבות או במחיר מועט. עד היום היו מגיעים לפעילות זאת כ- 18 איש.
בשנה האחרונה “גילו” עוד ותיקים כי יש להם מקום לבוא כדי ליהנות משעה קלה של יציאה מהבית, פגישה עם חברים וכיו”ב… וזה אחרי שאנחנו, ותיקי הבית עברנו קורס של עידוד אנשים לבוא לפעילות. זה כל כך הצליח שהאולם בבית הקשיש כבר מלא, ועכשיו הודיעו לנו כי לא יתקבלו אנשים חדשים!
לשמחת המתנ”ס יש עוד הרבה ותיקים שלא באים ל”בית הקשיש”, כי אין להם עניין, ו/או אינם יכולים לצאת מסיבות בריאות. אך אלה שרוצים לבוא מה יעשו? שיטפסו על הקירות בביתם, יראו כל היום טלוויזיה ולא יוכלו להיפגש עם אנשים בני גילם, כי אין שום מקום מפגש אחר.
לרוב הוותיקים גם אין ילדים בקצרין (אך זוהי בעיה אחרת), והם בודדים. חלק מאלה שבאים מתקשים גם בהתעמלות הקלה, אך כל רצונם הוא לצאת מהבית. ואני רוצה לציין את נגה אוחיון שעושה עבודה יוצאת מהכלל ותענוג להתעמל אצלה, והיא אחת הסיבות לרצון האנשים לבוא.
האם רצונכם שנעבור לבתים מוגנים ונעזוב את העיר? או שנחזור למקומות משם באנו (שאין לנו אפשרות כזאת ולא רצון). אנחנו אוהבים את קצרין, אך נשמח אם תתנו לנו אפשרות לחיות פה בכבוד ולמלא את ימינו בעיסוק ההולם אנשים בגילנו.
