כיצד מתמודדים עם ניצחון? במלאת 48 שנים להתיישבות בגולן, נערך ביום חמישי האחרון ערב בנושא ההתיישבות בגולן על רקע מדיניות ממשלת אשכול בתקופת מלחמת ששת הימים. השתתפו אורי הייטנר, מחברי הביוגרפיות של אשכול ואלון, ודוברים נוספים
אבי זעירא 3.7.15
יובל החמישים להתיישבות בגולן כבר מתדפק בדלת, וזה הזמן להתחיל באירועים מקדימים לכבודו. כך חשב אורי הייטנר כאשר ארגן את הערב שנשא את השם הארוך “מבוכת הנצחון – ההתיישבות בגולן ומדיניות ממשלת אשכול בסוגיית הגולן”.
בלילה של יום חמישי 25.6.15 התכנסו בספרייה של מרום גולן קרוב ל-50 איש, רובם מוותיקי הגולן, על מנת לשמוע איך נראו הדברים לפני 48 שנה מנקודת מבטה של הנהגת המדינה.
אורי פתח בקריאת קטע שכתב יהודה הראל ל”עלי גולן” – העלון הראשון של מרום גולן, ממש בתקופה הראשונה שלאחר העלייה לעליקה. יהודה תיאר את המבוכה והוויכוחים בקרב הציבור הרחב בארץ באשר לתוצאות מלחמת ששת הימים, והמדיניות שצריכה להתקבל אחריה, והשווה אותה למבוכה וההתלבטות של המתיישבים בגולן העוסקים בחיי היומיום, ומתווכחים על טכניקות לאיסוף בקר וריתום מחרשה. בכך רצה להגיד שהמתיישבים האמינו שמעשה ההתיישבות הוא שיכריע את המציאות ולא הוויכוחים בציבור.
ראשון הדוברים היה פרופסור יוסי גולדשטיין – היסטוריון שחיבר את הביוגרפיה של לוי אשכול, מי שהיה ראש ממשלת ישראל בזמן המלחמה. פרופ’ גולדשטיין סקר את מהלך חייו של אשכול תוך שאינו מסתיר את אהבתו לאיש. אשכול נולד באוקראינה בסביבה חקלאית, וכל חייו היה מחובר לחקלאות ולהתיישבות. הוא אפילו ראה בהתיישבות פיתרון לכל בעיה. לדברי גולדשטיין היה אשכול מטובי ראשי הממשלה שידענו, והוא למעשה מי שהכין וצייד את צה”ל לקראת המבחן הגדול שהמתין לו.
אולם דווקא ערב מלחמת ששת הימים הצטייר אשכול בציבור כהססן וגמגמן. הוא סירב, תחילה, לדרישה לגיוס מילואים ועשה הכל למנוע את המלחמה. בסופו של דבר נקרא משה דיין (אבו ג’ילדה בפי אשכול) אל הדגל, ולמרות ששימש כשר הביטחון 5 ימים בלבד, קטף את התהילה סביב הניצחון הדרמטי במלחמה. פרופסור גולדשטיין טוען שהנצחון במלחמה הושג ב-3.5 השעות הראשונות שלה, בהן הושמדו על הקרקע חילות האוויר של צבאות ערב. היתר היה כבר זוטות. ניתן להתווכח איתו על קביעה זאת, מפני ש-780 ההרוגים של המלחמה, והפצועים הרבים מעידים שלא היה זה טיול של בוקר.
במהלך המלחמה היה לחץ גדול על הממשלה לכבוש גם את הגולן, לחץ שלקחו בו חלק חברי הקיבוצים בצפון, ואלוף פיקוד הצפון – דוד אלעזר (דדו). אשכול יזם בראשית המלחמה פעולה מוגבלת בגולן, בעיקר סביב מקורות המים ובהמשך הציע לכבוש את הגולן. מי שעמד איתן כנגד תוכנית זאת היה משה דיין, שאפילו טען, שאם יישובי הצפון סובלים מההפגזות הסוריות, ניתן להזיז אותם לאחור 20-30 ק”מ. רק ביום הרביעי ללחימה הגיע דיין ל”בור” בזמן שהרמטכ”ל רבין נח בביתו, ונתן פקודה ישירה לדדו לכבוש את הגולן, מבלי לעדכן את ראש הממשלה והרמטכ”ל. מה הביא לשינוי בדעתו של דיין נשאר לוט בערפל עד היום הזה. הפקודה היתה לסיים את הקרבות עד לצהרי אותו יום, אולם היה זה מסובך לעצור את דדו, שהמשיך בתנופת הקרב, ועצר רק למחרת היום אחרי כיבוש קוניטרה.
לאחר המלחמה, כאשר החלו הוויכוחים סביב עתידו של הגולן, הציג אשכול עמדה דואלית. מצד אחד היה איש של התיישבות, שבתקופת כהונתו הוקמו בגולן, בעידודו וביוזמתו, 11 ישובים. מצד שני, הוא סבר שהמטרה העליונה היא הסכם שלום עם שכנינו, והגולן הוא בידינו משמרת עד להשגת השלום. אשכול סבר שבמסגרת הסכם שלום תהיה חזרה של ישראל לקווי שביתת הנשק תוך פירוז הגולן ושמירה טובה יותר על מקורות המים.
את דעתו זו לא שינה עד יום מותו.
אחרי פרופסור גולדשטיין נשא דברים ד”ר אודי מנור, היסטוריון ומי שחיבר את הביוגרפיה של יגאל אלון.
מנור חלק על כמה מדבריו של גולדשטיין, ובמיוחד על ההתייחסות להתיישבות בגולן כאל התיישבות ארעית. לדבריו יש להבדיל בין אמירות טקטיות ותרניות לבין החלטות מהותיות כמו הקמת יישובים.
יגאל אלון ראה כיבוש שטחים כתנאי הכרחי לקיומה של ישראל, וכבר ב-1957, לאחר הנסיגה מסיני, ראה בה מתכון ברור למלחמה הבאה. בהקשר הגולני סבר שיש להגיע לג’בל דרוז ולייסד שם מדינה דרוזית שתקיים יחסי ידידות עם ישראל. הוא חתר לחוזה שלום, אך זה היה פחות משמעותי בעיניו מהמציאות הטריטוריאלית הביטחונית. לדברי מנור, ראה אלון חשיבות גדולה בשליטת ישראל בגולן וההתיישבות בו, ואת הציטוט מדברי אלון “לא עלינו לגולן כדי להתיישב בו” הסביר כאמירה טקטית בלבד.
אחרון הדוברים היה איתן סט מקיבוץ גדות, שנתן את הפן האנושי-אידיאליסטי של מעשה ההתיישבות. איתן הגיע עם רעייתו לקיבוץ בתקופה בה ישבו הסורים בגולן, ותקפו את גדות בכל הזדמנות. לאחר המלחמה שימש כפרויקטור לשיקום הקיבוץ ההרוס, וארגן מפגש של חברי קיבוצים בצפון בו הוחלט שיש למנוע את חזרת הסורים לגולן. הדרך לכך חייבת היתה לעבור דרך הקמת יישובים במקום.
איתן, בסיוע המועצה האזורית גליל עליון ובדחיפת דדו ארגן את העלייה הראשונה לעליקה, ומשם להקמת מרום גולן בתוך קוניטרה. כאן התעורר ויכוח מר בין איתן לעומר וינר ממרום גולן סביב שאלת הרכב הראשון שקיבלו המתיישבים. עומר טען שהיה זה טנדר ויליס, ואילו איתן עמד על דעתו שזה היה ג’יפ. מאחר שבאולם נכחו 2 היסטוריונים מכובדים, סוכם שההיסטוריה היא שתשפוט את הסוגיה הבוערת, ובינתים שני הנרטיבים מקובלים.
הייטנר, לאחר שהנחה את הערב בחן רב, הודה לשותפים לקיומו – מתנ”ס הגולן, המכון לחקר הגולן ומכון לוי אשכול.
יצאנו אל הלילה הקר של מרום גולן כשברקע נשמעים הדי ההפגזות בתוך סוריה. באוזני התנגן השיר “פגז אחרון” ובו המילים “עוד יש תותחים ילדתי על ההר, אך הם מאיימים על דמשק”.
