ככל שעובר הזמן, אני מבינה שיצאתי בדיוק כמו אימא: כשמבקשים ממני מתכון, אני מסבירה בערך. "שימו לפי העין", "תטעמו ותראו אם צריך עוד"
תמיד כשהייתי מבקשת מאימא שלי מתכון, נתקלתי באותה בעיה – לא היו כמויות. תמיד "בערך". בערך כוס, בערך חופן, בערך כף, קצת עלים, קצת רסק והיא תמיד הייתה אומרת: "זה בעיקר לפי העין והלב". מאז ועד היום, זה משפט שליווה אותי לא רק במטבח אלא גם בחיים.
עם הזמן, מצאתי שגם אני בדיוק ככה. כשמבקשים ממני מתכון, אני מסבירה בערך. "שימו לפי העין", "תטעמו ותראו אם צריך עוד", "אל תדאגו, זה יסתדר". בבישול זה הולך בדרך כלל, אבל באפייה… שם כבר דרושים חוקים ברורים. אז ניסיתי, בדקתי, התנסיתי – והפכתי למתכונאית משל עצמי. לפעמים, גרסה הצליחה יותר מהמקור ולפעמים, פחות. עוגיות שוקולד-צ'יפס הפכו לעוגיות אגוזים וקינמון, עוגת תפוזים הפכה לעוגת קפה והטריקולד… הפך לטוקולד.
כולם תמיד אמרו לי: "קונדיטורית חייבת להיות מדויקת, לשקול על הגרם" ואני צחקתי לעצמי: מה, אני אשקול ביצה? אעמוד למדוד מים על כף? זה נראה לי מוגזם. אז לפעמים, שמתי חלמון פלוס חלבון, במקום "רק חלמון" ולפעמים, הכפלתי כמויות על דעת עצמי. בדרך כלל, יצא בסדר גמור. לפעמים, אפילו יצא מעולה ולא מעט פעמים, זה לא הצליח.
הדגים של הבן
לא מזמן גם גיליתי "סוד ענק": כל החיים האמנתי שאם נכנס חלמון לחלבון, אי אפשר להקציף. זרקתי כל כך הרבה חלבונים סתם… יום אחד, החלטתי לנסות והפתעה – יצא קצף יציב לתפארת. פתאום, כאב לי על כל הפעמים שלא ניסיתי, על כל החלבונים שזרקתי לחינם.
השבוע, המתבגר, בעצם הוא כבר לא מתבגר, הוא סיים שמינית אז הוא כבר גבר, ביקש את המתכונים שלי לדג ברוטב אדום ודג בעשבי תיבול. קודם התלהבתי, כי זה הכי מחמיא ומחמם את הלב שהילדים רוצים לעשות את האוכל שלי. אבל רגע אחר כך, קצת נלחצתי. אין לי מתכונים של אוכל, רק של עוגות. איך הוא יצליח לבשל ולהגיע לטעם שלי שהוא אוהב בלי המתכון המדויק.
"אני יכולה לתת לך את החומרים, אבל הכמויות הן בערך", התנצלתי. "אף פעם לא מדדתי ותמיד כששואלים, אני אומרת בערך".
אבל כשהוא מבשל בחוץ, פעם ראשונה לאנשים, הרגשתי קצת אחריות. למזלי, הוא ניחן בחוש לבישול והוא הסתדר וסיפר שהדגים יצאו טובים וטעימים והוא קיבל שבחים ואני הייתי מבסוטית.
זה מזכיר לי, שאני מזכירה לעצמי, לא פעם, שאני ממש רוצה לשבת לכתוב את המתכונים שלי, כמו שאני רוצה להוציא את ספר הסיפורים שלי ועוד כמה דברים שאני רוצה לעשות.
כשאני חושבת על זה, אז האמת היא שלא רק באוכל, גם בחיים, אנחנו לפעמים מחפשים מתכונים מדויקים. אבל מוצאים שיש דברים, שדווקא ה"בערך", היכולת לשחרר, להמציא, לאלתר, היא זו שעושה את התוצאה הרבה יותר טעימה, מעניינת ומלאת טעם חיים.
כי מתכון, בסופו של דבר, לא חייב להיות מדויק. מספיק שיש בו עין טובה, לב רחב וקצת אומץ לזרום ולפעמים, הזיכרון, הטעם והריחות יכולים לסייע להגיע לטעם המושלם.
מתכון "כמעט מדויק" לעוגת שוקולד לשבת
1 כוס קמח תופח
או קמח רגיל ואבקת אפייה
1 כוס שוקולית לאפייה
1 כוס סוכר
1 כוס שמן
4 ביצים
חצי מכל שמנת צמחית
לערבב את כל החומרים יחד ולצקת לתבנית מלבנית, או שתיים ארוכות.
חומרים לציפוי העוגה:
חצי מכל שמנת צמחית
100 גר' שוקולד מריר
להמיס על אש נמוכה ולצקת על העוגה כשהיא חמה. אפשר להוסיף סוכריות צבעוניות.
לחמם תנור ל180 מעלות.
לאפות בערך 35 ד' בתנור.
לבדוק עם קיסם.
בהצלחה!
