נושא פינוי האוכלוסייה האזרחית בעת מלחמה מעורר רתיעה אינסטינקטיבית, ולמרות האקטואליות שבו, אפילו בעת “צוק איתן” לא נערך בו דיון ציבורי. כנס ההתיישבות ה-11 לזכרו של משה – מושיק גרליק העמיד את הנושא בראש סדר היום שלו
פינוי. המלה העמומה, שמשמעותה נעה על כל הטווח אשר בין גירוש להצלה, הייתה כותרתו של כנס ההתיישבות ה-11 לזכרו של משה-מושיק גרליק.
נושא הכנס – “הדילמה של פינוי אוכלוסייה אזרחית בעת מלחמה”, היה גדוש משמעויות כפי לשונו, ובכל זאת, לא אחת התגנבו לשיח העירני מאוד גם אחדות מאלה המעוררות כאן צמרמורות ותחושות בטן מכאיבות.
ניכר בתמהיל השיח שהיוזמים השקיעו מחשבה רבה הן בנושאים כמו גם בדמויות המרתקות שהציגו אותם, החל מרחל רבין שחזרה אל פינוי התינוקות בחשאי בין מצוקי הרי נפתלי ועד ישראל הראל וקריאתו ב”הארץ” נגד פינוי אזרחים ב”צוק איתן”.
מאירה גרליק נשאה דברים בשם המשפחה ואמרה כי רבות קרה במהלך 13 השנים מאז נפטר בעלה, שהקים את המועצה האזורית גולן, כיהן גם כראש חבל הגליל והגולן בסוכנות, והיה עמוד מרכזי במאבק על הגולן וחקלאי. היא העלתה זיכרונות משפחתה ממאורעות הדמים בחברון תרפ”ט, מילדות בירושלים אשר בה “לא התפנינו, חשבנו רק על שיירות אל… לא על שיירות מ…”, אמרה. “לכל דור סיפור פינוי משלו, מאז יעקב ועשיו. היא נזכרה בפינוי יישובי הגולן במלחמת יום הכיפורים, עת היא הרה ונושאת ארבעה ילדים רכים לאוטובוס תחת קרב. וכשמגיעים לקיבוץ לביא שואל הבכור, חיימק’ה, מדוע לא הלכה המשפחה מראש להתגורר במקום עם עצים ושקט…
גרליק הודתה למשתתפי הכנס ולשותפים להעמדתו – המועצה האזורית גולן, מדרשת הגולן, המכון לחקר הגולן, החטיבה להתיישבות, מתנ”ס גולן והמועצה המקומית קצרין.
הנחה ברוב חן – אורי מאיר, מראשוני רמת מגשימים, חבר ורע למשפחת גורליק, אשר שוקדת על קיום הכנסים לזכר יקירה; הנעים זמירות וקלידים – עמי נגר.
טסלר: 32 הימים בחסדי החיזבאללה שינו התפיסה
הכנס נפתח בברכתו של יואב אריאל, מנהל החבל בחטיבה להתיישבות, אשר ציין כי למרות האקטואליות של הנושא, לא נערך דיון ציבורי בו בעת “צוק איתן” כי יש רתיעה בעיסוק בו. “הדרום הוא כסף קטן לעומת מה שצפוי בעת עימות בצפון”, אמר אריאל. “כאן מדובר בסדרי גודל אחרים ואנחנו נערכים בזהירות, רגישות ואחריות. שמנו לעצמנו את נושא הצמיחה הדמוגרפית כמטרה, גלשנו מהגולן מערבה ל-16 מועצות אזוריות, עם יעד של תוספת 2000 משפחות נטו ל-365 יישובים, מיקוד ביישובים מתחדשים ועיבוי מעטפת ביישובים ותיקים”.
תא”ל (מיל.) צביקה טסלר, ראש מטה פיקוד העורף היוצא, פתח את מושבו הראשון של הכנס בסקירה היסטורית על ההתגוננות האזרחית מפני מתקפות אוויר. בעוד אוכלוסיית בריטניה חווה זאת במלחמה העולם השנייה, אזרחי ישראל התוודעו למתקפת טילים משמעותית והגנה אקטיבית רק במלחמת המפרץ, כאשר שום טיל פטריוט לא פגע בסקאד… המדינה למדה אז מהותה של התפנות ספונטנית מגוש דן, שמסבירה פגיעה קטנה יחסית מהטילים. פיקוד העוף הוקם במלחמת לבנון השנייה, בה חל שינוי תודעתי במהלך 32 ימים בהם היה הצפון משותק ותלוי ברצון החיזבאללה. מאז מדברים על תופעת החוסן ומתן טיפול מקצועי בהתאם. עם כניסת “כיפת ברזל” לזירה ב”עמוד ענן”, משתנה משמעותית התנהגות האוכלוסייה וכמות הנפילות המשמעותיות.
“היום, כאשר כל המדינה בטווח טילים, מרכז הכובד של העורף עולה. תפיסת פיקוד העורף הינה של ארבעה שלבים: מוכנות, טיפול, התאוששות ושיקום וחזרה לשגרה, זו למעשה משמעות החוסן”.
רחל רבין: המתנגדים אמרו: אם מפנים ילדים, אנחנו איננו יישוב
רחל רבין, ממקימי קיבוץ מנרה, סחפה את המשתתפים בסיפור על פינוי ילדי הקיבוץ בחשאי, כאשר הכפרים הלבנונים סביב הפכו מאוהב לאויב ליישוב הצעיר המבודד. מנרה היתה יישוב יהודי ראשון על פסגות נפתלי, ללא דרכי גישה, מים, האספקה מוצנחת מפייפרים בגבור המלחמה, קשר אלחוטי מתקיים בסתר. הדרך שהתחילה הקק”ל לפרוץ לכיוון נבי יושע הופכת למסוכנת כאשר הבריטים משתפים פעולה עם הפורעים, שיירות שאורגנו לפרוץ את המצור מסתיימות בנפגעים. ביישוב 23 פעוטות, מצוקת מזון קשה, מתנהל ויכוח אם לפנות. למרות התנגדות עזה הוחלט לפנות נשים הרות לחפציבה, בפקודה. דיון מר על פינוי ילדים; בעד – אין לסכן ילדים וחברים בהבאת מזון רגלית מכפר גלעדי. נגד: אם מפנים ילדים, אנחנו איננו יישוב. הוחלט: לא להחליט, שהמוסדות יחליטו.
רבין: “עם פלישת צבאות מדינות ערב גובר הלחץ ואז מגיעה הוראה: לפנות ילדים תוך יום. 100 בחורים מקיבוצי הגליל גויסו לשאת את הילדים על הידיים במדרון בין מנרה לכפר גלעדי, בין הכפרים הונין לחלסה. את הקטנים הרדימו, לתינוקות ריפדו ארגזי ‘תנובה’, לגדולים נתפרו רצועות שניתן לקשור על השכם. ירדו איתם מטפלות וכמה אמהות, אך אמהות בעלות תפקיד במשק – נשארות. לאחר תקופה קצרה מאוד פונו כל ילדי הגליל העליון ושבו רק לאחר כמה חודשים”.
יהודה הראל: רק הממשלה תורה על פינוי, מזכירות הקיבוץ תשקול זאת
“במרום גולן היתה מסורת חצופה שאנחנו יודעים הכל ולא מקבלים הוראות מהצבא”, פתח יהודה הראל, מרום גולן, ממקימי ההתיישבות בגולן ואיש המכון לחקר הגולן, בסוגיית פינוי אוכלוסייה מהגולן בשנים 1970, 1973.
הראל הזכיר אירוע משנת 1970, שנשמט מהזיכרון ההיסטורי הגולני, בעיצומה של מלחמה ההתשה והפגזות קשות על הגולן. שיא האירוע ביוני, עת הסורים עולים עם טנקים על מוצב צה”ל, נסוגים ומתוכננת פעולת תגמול בשם “מלחמת שלושת הימים”.
הראל: “ביום 25.6.70, בשעה שתיים בלילה מגיע מח”ט הגולן – פיחוטקה, ומעירים את החברים לאספה לחדר האוכל בקוניטרה. ‘יש פקודה של פינוי נשים וילדים לקראת הפעולה’ הוא מודיע. לאחר ויכוח מקבלים את הפקודה ברוב קטן. המתנגדים כועסים ומקיימים אספה נוספת בבוקר, ‘כי שכחו להעיר חברים’, לדבריהם. ניצחנו, לא מפנים, מתארגנים עם מיטות לישיבה של שלושה ימים במרתף קולנוע קוניטרה. התמלאנו גאווה על שניצחנו את הצבא. גדי גולן, מזכיר מרום גולן כותב לראש הממשלה גולדה מאיר כי פינוי משמעותו עזיבת משפחות וחוסר אמון בצה”ל. גולן דורש ממנה לבדוק מיד מי נתן הוראת פינוי ולדאוג לכך שרק הממשלה תוכל להורות על פינוי, והיישוב ישקול פנייתה…”.
הסיפור חזר על עצמו במלחמת יום הכיפורים עת התקבלה פקודת פינוי נשים וילדים, היישוב לא התייחס. האוטובוסים כבר יצאו לדרכם אליו והמזכירות התכנסה לדון… לבסוף הסכימו.
הראל: “התנהגותנו הסתמכה על העבר, גדלנו על כך שישובים לא מפנים, על המיתוס שישוב מגן על הגבול. לכן רצנו להצטייד ברובים צ’כים, לתפוס עמדות סביב למשק, כאשר מצד שני כמה אוגדות שריון סוריות… כאשר התקבלה פקודת פינוי נסענו לנפח לברר מה זה הקשקוש הזה. רק כאשר אמר לנו ברזני: ‘ביניכם לבין הצבא הסורי אין שום כוח, תעשו מה שאתם רוצים’ התקשרנו לישוב להודיע על פינוי.
מסקנות: באיזושהי צורה חיינו בעבר, לא תפסנו את המצב שהיה ולכן הלקח העיקרי הוא שאין מה ללמוד מהעבר”.
ד”ר מירי שחם: אצל הערבים תחושות פוסט-טראומטיות גבוהות יותר
ד”ר מירי שחם, מהמכללה האקדמית אורט בראודה, סקרה מחקר שנעשה על פינוי 700 אזרחים מקרית שמונה בעת מלחמה אל בסיס צבאי ליד עכו. 102 הילדים שרואיינו דיווחו על כאבי ראש ובטן, על קושי להרדם, פחד, עצב, הימנעות מהקשבה לחדשות, אך הביעו רצון להסתגל ולהמשיך בשגרת הלימודים. נמצא כי גילאי 9-12 פגיעים יותר מגילאים אחרים; הריחוק מהמשפחות יצר תגובות קשות ביותר; נחשפו כוחות להתמודדות באמצעות אמונה, תפילה, תמיכה משפחתית, שימוש בדמיון, ספרים, הומור, פעילות פיזית, כתיבה ביומן, שיחות עם חברים, הופעות אמנים, ספורט וממתקים. נמצא כי הילדים מעדיפים להישאר עם הוריהם בכל מצב, הרוב המכריע אינו רוצה לעזוב את היישוב. במחקר שנעשה אצל תושבי כפרים ערביים נמצא כי רובם נשארו במקומם עקב אמונה בגורל, תחושת הבית והביחד, חוסר אפשרות לעזוב עסקים וחוסר במרכז לפינוי. בקרבם נמצא אחוז גבוה יותר של תגובות פוסט-טראומטיות, הרבה יותר מצוקות, חרדות ופחדים לאחר המלחמה וחוסר יכולת להתמודד עם מלחמה וטרור בהשוואה ליהודים. המשתנה העיקרי בין האוכלוסיות היה שביעות רצון ממסגרות קהילתיות ומנהיגות בטיפול בתושבים בעת מלחמה. נמצא קשר ברור בין יכולת להתמודד בתנאי לחץ לחוסן קהילתי.
שחם: “המלצות המחקר הן להשקיע בפיתוח מנהיגות מקומית ויכולתה לנהל מצבי משבר, לפתח כלים עם מנהיגים דתיים ורוחניים, לפתח מרכיבי חוסן למתן מענה מיידי, לשתף את התושבים בחיזוק תחושת החוסן”.
פרופ’ עמיה לבליך: פינוי ילדי כפר עציון דרמטי וטרגי לאין ערוך מפינוי הגולן
פרופ’ עמיה לבליך, פסיכולוגית וסופרת, שוחחה בכנס על ספרה “ילדי כפר-עציון”, שהינו ראיונות עם 60 מבוגרים אשר מגדירים עצמם כילדי כפר עציון שפונו בכ”ג בטבת תש”ח.
“האירוע דרמטי וטרגי לאין ערוך מפינוי יישובי הגולן במלחמה, היות וכאן לא חוזרים אל הבית, נוף הילדות נמחק והאבות נהרגו”, אמרה ליבליך. “זה אינו דומה לשום דבר, הילדים לא יודעים מה עבר על המבוגרים, בהם נשים ללא ילדים. פינוי הילדים למנזר רטיסבון בירושלים היתה החלטה משותפת של היישוב וצה”ל, הם היו פליטים ממש שנדדו משם הלאה. חלק מהאנשים סיפרו על כך כמו על גירוש מגן עדן. ברור שפינוי הוא חוויה קשה, אך המשך הסיפור קובע את ההסתכלות לאחור, כאן הייתה גם תחנת סיום לשלמות 50 מהמשפחות. באותה מלחמה היו לא מעט ויכוחים על לגיטימיות של פינוי אוכלוסייה ושיישוב הוא חומת מגן. האם ללמוד מהעבר? אני מאוד מקוה שיישאר אירוע יחיד ולא נצטרך ללמוד ממנו” סיימה ליבליך.
יואב מרגלית, מנהל מחלקת הביטחון בתנועה הקיבוצית, סקר את ההיערכות לאירוח המשפחות שהתפנו מעוטף עזה בעת “צוק איתן” מתוך הנחת עבודה של התנועה, כי קשה לצפות את מועד הרצון של האנשים לצאת, את מספר האנשים וכי המדינה אינה ממהרת לקחת אחריות בעת אירועי חירום.
“רק אחרי שישה שבועות המדינה הבינה כי צריך לקחת מעורבות באירוח, לכן אין לבנות עליה בשעת אמת”, אמר מרגלית. “תובנה נוספת היא שחשוב ביותר בעת פינוי לשמור על מבנה קהילתי ועל מסגרותיו. נמצא כי אין גבול לאתגר שלוקח על עצמו היישוב הקולט, כאשר הרצון הטוב מתברר כמשאב אדיר. נמצא עוד כי אצל הקהילה שפונתה יש ליצור סדר יום, להמשיך פעילות מוסדות וחיי קהילה וכי להנהלת היישוב תפקיד חיוני. תחושת הביטחון של יישוב גדר מתחזקת כאשר יש יעד לקליטה והיום אנחנו עובדים על כל קו הגבול והגולן בהקשר לכך. כל יישוב יודע על יעד הקליטה שלו ומסת האנשים. כך, חייב להיווצר דו-שיח בין היישובים הרבה לפני האירוע בנוגע לתיאום ציפיות, היכרות בין בעלי תפקידים והחיבורים נוצרים היום באמצעותנו. עוד למדנו כי יש לסנכרן בין צח”י לבין ההנהלה השוטפת, כי רצונם הטוב של התושבים הינו משאב בלתי מוגבל וכי צריך לעבוד דרך המועצה האזורית שעליה לדעת את שקורה במרחב שלה”.
לשאלת “שישי בגולן” מה קורה באשר ליישובי גדר שאינם קיבוצים, השיב מרגלית כי גם המושבים נכללים בהסדר זה, אך לא מועצות מקומיות.
הרב עמית קולה: ערכים הם גורם ששייך לחוסן, אנחנו כאן כשליחי ציבור
“אמר הרב קוק: ‘המפתח לביטחון אינו קירות אלא חוסן פנימי, אמון ואמונה’; לא כיפת ברזל אלא יכולת עמידה נפשית, אם כי זה לא אומר כי אין צורך בכיפה זו או אחרת”, פתח הרב עמית קולה, רב היישוב עלומים, בהסבר על החלטת יישובו שלא להתפנות במהלך “צוק איתן”.
הרב ביקש להציג את תמונת היישוב ממבט של תייר וציין כי היישוב חווה 300 פעם “צבע אדום”, ללא שום נפילה ביישוב.
“אני מבקש להעלות ארבעה מדדים כתייר”, פתח הרב קולה. “הראשון – הנחיית ההנהגה שיש אפשרויות להתפנות והיו מעט משפחות שנסעו להפוגה. לא עמדה אפשרות של תווית האשמה לגבי הרוצים לצאת. רבים חשו, למרות פניות והזמנות רבות מבחוץ, כי המקום הטוב ביותר הוא הבית. השני – לכידות חברתית תרמה משמעותית ליכולת להתגבר על פחד. השלישי – תחושת גיבוי חיצוני של הציבור והמדינה. הרביעי – עשייה והתנדבות. כאשר אתה מתנדב אין לך מקום נפשי לשקוע בפחד. תחושת האחריות תרמה ליכולת העמידה, יחד עם החוויה המיוחדת של הטיפול בחיילים. גורם חמישי שגם הוא שייך לחוסן הינם ערכים. ערכינו אינם פרטיים, אנחנו נמצאים במקום שאנחנו נמצאים כשליחי ציבור”.
רונית מינקר, חברת קיבוץ ניר יצחק ודוברת מועצת אשכול עד כה, תקפה בחריפות את הממשלה, על כך שלא החליטה על פינוי מסודר של יישובי הגדר שספגו את הפצמ”רים. היא ציינה ששרים לא הורשו לבקר ביישובים האלה מחשש לשלומם, חיילים הסתובבו בהם עם קסדות ושכפ”צים אך את האימהות והילדים לא פינו והם היו אמורים להתנהל כרגיל. מינקר גם תקפה את הממשלה שלא הכריזה רשמית על מצב חירום ולמעשה המועצה עשתה זאת בעצמה. היא טענה שבמקום שהצבא ישמור על האזרחים, האזרחים הושארו כדי לספק תמונת ניצחון לישראל. לטענתה, חיי אדם הם ערך עליון, וחיי האזרחים והילדים קודמים לשיקולים של חוסן לאומי ותמונות ניצחון.
ישראל הראל: בימינו מדגישים את החולשה, האנטי-גיבור הופך לגיבור
אורי הייטנר, שהגה את הרעיון להקדיש את הכנס לנושא הפינוי, הנחה את המושב השלישי של הכנס. בפתח הדברים אמר הייטנר כי “המושבים הקודמים התמקדו בעובדות, כעת יש לבחון את דילמת פינוי האזרחים בעת מלחמה. דברי רונית היו הפתיח לדיון כי הציגו אמירה שלאזרחים אין תפקיד במלחמה ותפקיד המדינה להגן עליהם.
בהיותי מזכיר קיבוץ אורטל גובשה תכנית ‘פקודת בנימין’, שהינה פינוי יישוב בעת מלחמה כוללת. עם סיום תפקידי העברתי אותה לממשיך באמירה כי הנושא סודי. הגישה היתה אז שעצמם הדיבור על פינוי פוגע ביכולת העמידה. היום טוען ראש מועצת אשכול, כי יש תכנית של פינוי מיידי של שבעה יישובי גדר”, סיים הייטנר והעביר את רשות הדיבור ליושבים בפאנל: צורית ירחי ממרכז החוסן של המועצה האזורית אשכול, ישראל הראל ממקימי עופרה ויו”ר מועצת יש”ע בעבר, מוקי צור, היסטוריון, מחנך וחוקר תולדות תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית, חבר עין גב.
בפתח דבריו הזכיר מוקי צור, כי שאלת הפינוי הראשונה הייתה על תל חי, משם יצא מיתוס שלא זזים, היישובים קובעים גבולות, אך שם היה פינוי לשבעה חודשים.
צור: “צריך להזכיר כי במלחמת העצמאות פונו 62,000 איש – מבוגרים וילדי צפת וירושלים שעברו משכונה לשכונה – 10 אחוזים מכלל האוכלוסייה. מי דאג להם? – בתי כנסת, בתי ספר ופרטיים שידעו כי דרך פינוי האנשים קובעת את יכולת העמידה. פינוי ילדים באחדים מהישובים לווה בוויכוחים סוערים מאד. אבל הסיטואציות האלה השתנו, אנחנו נמצאים בתוך אחת ממלחמות האזרחים הגדולות מאז מלחמת העולם הראשונה. חשובה מאוד התפיסה שאומרת שהכל גלוי והמלחמה תלויה במה שקורה בחברה האזרחית. אם לה יש כוח לעמוד, המדינה תעמוד.
ישראל הראל אמר כי “כאשר גדודים וטנקים שועטים בגולן צריך לפנות אוכלוסייה כי היא מפריעה, אך לא זו היתה תמונה המצב ב’צוק איתן’. את המאמר ב’הארץ’ כתבתי לאחר ששמעתי ערב ערב שמפקירים את האנשים והגיבורים היו אלה שעזבו. חרה לי, בגוש קטיף נפלו 7,000 פצמ”רים ואנשים לא עזבו. החמאס הזדקק כאן לתמונת ניצחון והממשלה סיפקה אותה בהצעת מימון לעוזבי הנגב. זה היפוכה של הציונות. בימינו מדגישים את החולשה, האנטי-גיבור הופך לגיבור, יש כאן יסודות שחותרים תחת רצון הקיום הלאומי, המדינה לא הוקיעה זאת, אפילו להיפך” סיים הראל.
צורית ירחי סיימה את דברי המושב ואת הכנס ואמרה כי “יש לנו מי שמגן עלינו. שאלת העמידה של עם ישראל בארצו אינה יכולה להתנתק מהעניין האמוני. זכיתי לגור בנצרים 14 שנים, ההרגשה היתה שעצם הישארותנו זה חוסן לאומי וביטחון. כרכזת צוותי חוסן במועצת אשכול למדתי ממפגשי עם יישובי עוטף עזה לא פחות ציונות מאשר מישובי קטיף. עמידתם ראויה להירשם בספרי הגבורה של המדינה. אמרו לאנשים לא לצאת לחרוש כי מסוכן והם יצאו! כאן לא דיברו על פינוי אלא על הפגה, תמיד נשארו אנשים בקיבוץ, להמשיך. אני חולקת על מבקרי ההתיישבות בחבל עזה ותומכת ביציאת משפחות וילדים. בפינוי נירים יצאו עם חולצות ‘לא מוותרים על נירים’. גם כשהם לא היו כאן הם בנו לעצמם חוסן על מנת לחזור וידעו שחוזרים הביתה. קיום יישוב מורכב מהורים חסונים שמשדרים מסר של שייכות למקום ולמדינה”.
