שישי בצוהריים, 38 צלזיוסים בחוץ. כל נורה אדומה שיש נדרכת להידלק, אבל הבת שמתחתנת לוקחת אותי – “בגדים לחתונה“. הטלפון לחילוץ מגיע באמצע המדידות, אלא מה
יום שישי בצוהריים ובחוץ 38 מעלות. החברים שלי ואני יודעים שביום כזה לא עושים תכניות. אחרי הכול, אנחנו מיחידת חילוץ גולן, שם אני מתנדב כבר 12 שנים.
אנחנו כבר אחרי חילוץ של גברת ששברה רגל, בזמן שטיילה באחד מהנחלים באזור והבת שלי, שעוד רגע מתחתנת, לוקחת אותי: “אבא, הולכים לקנות לך בגדים לחתונה“. אז נסענו להסתובב.
הבת והמוכרת מחייכות ואומרות לי: “איזה כיף לכם, הגברים, בוחרים כל כך מהר את הבגדים“. בתוכי אני יודע, שאסור לי להיתפס עם המכנסיים למטה, תרתי משמע.
כמעט סיימנו.
עוברים לחנות השכנה, לבחור נעליים. אני לבוש במכנסיים והנעלים החדשות ובחנות אין תאי מדידה, אז אני אומר לבתי: “יאללה נתקדם כבר הביתה“, במחשבה שאוריד אותן כבר בבית. כי השעה כבר 13:30 בצהריים ויש לנו רבע שעה נסיעה עד הבית.
איכשהו, ידעתי שזה יתפוס אותי באמצע המדידות לחתונה. באמת, כשעברנו את מחצית הדרך, ממכשיר הטלפון בוקע צלצול שמוכר לכל בני הבית ובהודעה כתוב: “חילוץ באחד מנחלי האזור. גבר נפל מגובה, מחוסר הכרה, מתבצעות פעולות החייאה“.
על אוטומט
מאותו הרגע, עובדים על אוטומט. מדליק אורות כחולים ומכשיר קשר ומודיע: “אני בדרך“. מסתכל ימינה ושואל את הכלה לעתיד: “להוריד אותך בבית?” והיא, שמכירה כל כך טוב את יחידת החילוץ ולא פחות טוב את אבא שלה, עונה בלי לחשוב פעמיים:
“תמשיך לכיוון הנחל, אני אתך“.
מגיעים לנקודת המפגש. לובש חולצה כתומה והכלה אומרת: “שלא תעז לצאת עם המכנסיים והנעליים של החתונה“. אופס. עושה חישוב מהיר ומבין ששלום בית והבטיחות האישית שלי קודמים. אז מחליף את פריטי הלבוש (שכל קשר ביניהם לאירוע שאני עומד לחוות לא מתקבל על הדעת), לוקח תיק אישי על הגב, בלון חמצן ויחד עם ארבעה חברים כתומים עושים דרכנו אל מעמקי הנחל.
עוברות אולי 10 דקות ואנחנו בתחתית מפל. עוד כמה דקות ומעלינו מסוק, מייצר רעש ורוח שמקשים על עמידה יציבה, שובר ענפים ומנתק אבנים מהמצוק, עלים עפים לכל הכיוונים ושלושה אנשים נאבקים על חייו של גבר שרק רצה לטייל
עוברות אולי 10 דקות ואנחנו בתחתית מפל, ליד בריכה שנראית כמו גן עדן ובתוך צמחייה עבותה. עוד כמה דקות ומעלינו מסוק, מייצר רעש ורוח שמקשים על עמידה יציבה, שובר ענפים ומנתק אבנים מהמצוק, עלים עפים לכל הכיוונים ושלושה אנשים נאבקים על חייו של גבר שרק רצה לטייל.
חיילים ורופא משתלשלים מהמסוק על כבל כמו על קור עכביש. פועלים לפי פקודות וגם הרופא מנסה, אבל מבשר בצער: “איבדנו אותו. עשינו הכול, אבל לא היה סיכוי“.
להוציאו במסוק תהיה זו פעולה מורכבת עם סיכון מיותר ולכן המסוק והצוות עוזבים את המקום והמחלצים בונים מערכת חבלים. בשקט ובמקצועיות, כל אחד יודע מה תפקידו. פועלים לעשות את הדברים בצורה הבטוחה והמכובדת ביותר.
מושכים את החבלים שבקצותיהם תלוי מחלץ שתומך אלונקה עם גבר לא מוכר, שרצה רק לטייל וברגע של שיקול דעת שגוי – איבד את חייו. מגיעים לשפת המצוק ויוצאים בשיירה כתומה, שבמרכזה אלונקה עטופה בשק ניילון לבן. לא ממהרים.
מגיעים לחניון כארבע שעות אחרי שיצאנו ממנו והכלה עדיין שם. אין צורך במילים. מבט בעיניים וחיבוק של חברים למסע.
עולים על הרכב, ויוצאים לכיוון הבית.
המקלחת לא שוטפת זיכרונות
שש בערב ופתאום, אני נזכר שיש לנו אורחים. בשבע בערב, כל המשפחה מגיעה לארוחת שישי וגם, בפעם הראשונה, מוזמנים הורי החתן המיועד. גם שמתי לב, שמאז שהלכנו למדוד בגדים, לא דיברתי עם אשתי ואין לה מושג לאן נעלמתי.
מזל שגם היא כבר יודעת היטב מה זה לחיות עם מחלץ ביחידת חילוץ גולן. היא יודעת שכל תכנית היא בסיס לשינויים ומזל שכך, מפני שבלי בן או בת זוג תומכים, לא נשרוד כאן יום אחד.
מקלחת מהירה שמנקה את הגוף, אבל לא את הזיכרונות, אותם עכשיו צריך לשים בצד. עורכים שולחן, מפה לבנה, צלחות, כוסות יין, נרות שבת.
האורחים מגיעים ומסביב לשולחן מרימים כוסית לחיי הזוג הצעיר. ביחד, עושים בהתרגשות אין–סוף תיאומים: חינה, הפרשת חלה, מסיבת רווקות, מסיבת רווקים, שבת חתן, חתונה…
בינתיים, היין כבר עושה את שלו והכלה אומרת, “אבא תספר להם מה היה“.
אז סיפרתי על חיים שנגדעו בפתאומיות וזוג שיוצא לדרך חדשה, עוד יום בחייו של מחלץ. החיים ממשיכים, ואנחנו מוכנים לחילוץ הבא.
חשוב להבין. שחוץ ממני, בחילוץ השתתפו עוד עשרים ושלושה מחלצים. זהו סיפור אחד מתוך עשרים וארבעה סיפורים שהתרחשו באותו היום.
בכל שנה, מתנדבי יחידת חילוץ גולן מחלצים כ-150 בני אדם בכ-130 חילוצים שונים. בכל הארץ, פרושות 12 יחידות חילוץ. אלפי סיפורים בשנה. בכל מקרה, אם חלילה נקלעתם לצרה, חייגו 100 והמלאכים בכתום יבואו לחלץ.
