הספר “יהודה הראל – ביוגרפיה”, שראה אור לפני כחצי שנה, הוא מצלמה ניידת, ההולכת עם יהודה לאורך השנים. השבוע חל יום הולדתו ה-85 וגם היום הוא מעז
לפני למעלה מחצי שנה, יצא לאור, בהוצאת “ידיעות ספרים”, ספרי “יהודה הראל – ביוגרפיה”.
הספר יצא ימים אחדים לאחר הכרזת טראמפ על הכרת ארה”ב בריבונות ישראל על הגולן. מיד לאחר ההכרזה, כתבתי שהיא תרגיל שיווקי של הספר. גם ההוצאה הוציאה פרסום ברוח זו.
צחוק-צחוק, אבל אני באמת רואה סמליות בעיתוי האירועים. יש אנשים שבטוחים שהגיע פתאום קוסם, הוקוס-פוקוס ויש הכרה בריבונותנו בגולן. הספר הזה מספר על 52 שנות מאמץ אדיר, שהחל בקומץ חלוצים שלקחו אחריות עליונה, העזו להקדים את הממשלה, להקדים את הגופים המיישבים, להקדים את תנועות ההתיישבות; עלו לגולן שבועות אחדים לאחר שחרורו ועשו היסטוריה; שינו את ההיסטוריה, עיצבו מחדש את גבולה של מדינת ישראל. הספר מספר על ההקמה ועל המפעל הנפלא שבהמשך הדרך ועד היום. מפעל של ציונות מעשית, שהובילה אחריה גם את הציונות המדינית (הריבונות על הגולן). בין האנשים שחוללו את המפעל הזה, בולט משכמו ומעלה, ראש וראשון להנהגת ההתיישבות בגולן לאורך שנותיה, יהודה הראל, שלא בכדי זכה לפרס ישראל על מפעל חייו, בשנת השבעים למדינת ישראל.
כל המאבקים בגולן, הפעולה העקשנית לאורך שנים לחקיקת חוק יסוד משאל עם. כך “טוף מרום גולן”, מכללת “אוהלו” בקצרין, כיתות “גוונים” ב”נופי גולן” ועוד ועוד ועוד ועוד – רשימת טביעות אצבעותיו של יהודה בגולן ארוכה מאוד ומעוררת התפעלות
הספר מספר את סיפור חייו של יהודה, אך לא פחות מכך – את סיפורה של ההתיישבות בגולן. כאשר הגשתי את כתב היד להוצאה, נאמר לי שעליי לקצר את הספר באופן משמעותי. החלטה של יוצר על מה לוותר אינה החלטה קלה, אך ההחלטה שלי גם לא הייתה קשה במיוחד. כיווצתי את כל הפרקים המתארים את 33 שנותיו הראשונות של יהודה, מלידתו עד עלייתו לגולן, לפרק אחד. אמנם התקופה המעצבת של אדם היא מפתח להבנת מפעלו, עשייתו והגותו ואף על פי כן, כשהיה עליי לחתוך בבשר החי, היה לי ברור שהעלייה לגולן היא האירוע המעצב של חייו והנה אירוע משמעותי בתולדות מדינת ישראל.
הסיפור, כמו שהוא
הספר אינו מצלם את סיפור ההתיישבות בגולן בתצלום לוויין, ממעוף הציפור ואינו מציג את התמונה כולה. זוהי מצלמה ניידת, ההולכת עם יהודה לאורך השנים. לכן, סיפוריהם של יישובים כמו מבוא חמה, גבעת יואב ורמת מגשימים, שיהודה לא היה מעורב בהקמתם, אינם מופיעים בו. לעומת זאת, סיפוריהם של יישובים כמו קשת, יונתן, אורטל וכמובן קצרין, שיהודה היה במידה רבה האב המיילד שלהם, מופיעים בהרחבה. כך, כמובן, סיפורו של קיבוץ מרום גולן וסיפורו של ועד יישובי הגולן וסיפוריהם של מפעלים רבים בכל תחומי החיים בגולן, שכל אחד מהם יכול היה להיחשב כמפעל חיים – מופיעים בהרחבה. כך כל המאבקים בגולן, החל מהמאבק נגד נסיגה מהקו הסגול, בתקופת המו”מ על הסדר הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים, דרך המאבק על חוק הגולן ועד המאבק נגד נסיגה מהגולן בשנות ה-90′. לאחר מכן, הפעולה העקשנית לאורך שנים לחקיקת חוק יסוד משאל עם. כך “טוף מרום גולן”, מכללת “אוהלו” בקצרין, כיתות “גוונים” ב”נופי גולן” ועוד ועוד ועוד ועוד – רשימת טביעות אצבעותיו של יהודה בגולן ארוכה מאוד ומעוררת התפעלות. לא רק בגולן – הובלת מהלך השינוי בתנועה הקיבוצית, הקמת “גוש אמונים”, המאבק נגד עקירת יישובי חבל ימית, ייסוד תנועת “הדרך השלישית” והפיכתה למפלגה, כהונתו בכנסת, הספרים שכתב – כל אלה מופיעים בספר.
אין זה ספר “ניטרלי”, גם לא אובייקטיבי. זה ספר שנכתב מתוך אמונה יוקדת בצדקת ההתיישבות בגולן ובחשיבותה ומתוך הערכה עמוקה לגיבור הספר. הוא נכתב גם מתוך מחלוקת עם יהודה, שהחל את דרכו כקומוניסט וכעת הוא ליברטריאן וכמי ששולל הן את הקומוניזם והן את הליברטריאניות, איני אדיש להשקפותיו.
הספר אינו ניטרלי, אך הדבר שעמד לנגד עיניי לאורך כל כתיבת הספר היה הצגת הסיפור כמות שהוא, בדיוק מרבי. השתדלתי ככל יכולתי שלא תהיה זו כתיבה אקדמית משמימה, אלא סיפור; או אם להשתמש בלשונו של דני סנדרסון: אגדה שהייתה באמת. ככל יכולתי, השתדלתי לרדת לחקר העובדות ולהגיע לדיוק מרבי, בלי לייפות את גיבור הספר, גם כאשר הוא לא יצא טוב במיוחד.
השקעתי כשלוש שנים בכתיבת הספר. התחלתי ב-120 שעות של ריאיון עם יהודה. בהמשך הדרך, ראיינתי עוד עשרות אנשים מתחנות שונות של חייו ובעיקר – נברתי באלפי מסמכים ארכיוניים, בארבעה ארכיונים והחשוב והטוב שבהם, ארכיון הגולן, שהיה לביתי השני בעת כתיבת הספר.
ממצאים ותעודות
כדי להגיע לדיוק המרבי, העדפתי תמיד את התיעוד הארכיוני, על פני הזיכרון של המרואיינים, הן בשל תעתועי מרחק הזמן והן בשל הסובייקטיביות של המרואיין. לדוגמה, יהודה סיפר לי את סיפור היוזמה שהובילה לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. היא החלה לאחר הסכם השלום עם מצרים, כשהתברר שהתובנה הציונית ש”במקום בו עוברת המחרשה שם ייקבע הגבול” לא עמדה במבחן. יהודה הבין שכנראה אין די בציונות המעשית ואם לא תתלווה אליה הציונות המדינית, היא מפעל בסיכון. כך הוא יזם את חוק הגולן ויזם את עצומת-המיליון, כמכשיר שיגייס את הציבור למאבק על החוק. כידוע, המאבק הסתיים בהצלחה רבתי. יהודה סיפר לי שהוא גייס את שבס, יו”ר ועד יישובי הגולן באותה תקופה, שעד אותו יום לא היה לו שום קשר לוועד; מתוך אינטואיציה שזה הביצועיסט שיוביל לצדו את המהלך. אני עובר על החומר הארכיוני ומגלה פרוטוקול ישיבה של ועד יישובי הגולן, בהשתתפות שבס, כחצי שנה לפני הצעתו של יהודה. התקשרתי מיד ליהודה והוא השיב: “זאת כנראה טעות. אולי התאריך שגוי. אני זוכר את זה במאה אחוז!” ואז מצאתי את שמו של שבס בעוד מסמך ועוד מסמך ועוד פרוטוקול והיה לי ברור שזיכרונו של יהודה בגד בו, בעניין זה. הכרעתי להציג את ההיסטוריה על פי הממצאים והתעודות וגם יהודה הרים ידיים ואמר שאינו יכול להתווכח עם העובדות (“למרות שאני זוכר במאה אחוז!”).
לא תמיד היו בידיי כל המסמכים הנחוצים. לדאבוני כי רב, ארכיון “הדרך השלישית” נגרס. אחרי חודשים של חיפושים, הדבר נודע לי, הכעיס אותי וכאב לי (ולא רק בשל הספר). לכן, בכתיבה על תקופת “הדרך השלישית”, הסתמכתי בעיקר על ראיונות עם ראשי “הדרך השלישית”, על זיכרוני כפעיל מרכזי במפלגה ועל קטעי עיתונות. ייתכן שבפרקים על “הדרך השלישית”, רמת הדיוק נמוכה יותר מאשר בנושאים האחרים.
על אף כל מאמציי והאימותים שעשיתי לכל עובדה שכתבתי, נפלו בספר מספר שגיאות. שגיאה אחת כואבת לי במיוחד ואני רואה לנכון לנצל במה זו כדי לתקן את המעוות: כתבתי בספר על יוזמה של יהודה להקמת קתדרה עממית ליד “אוהלו” וכתבתי שהיוזמה לא יצאה לפועל. מסתבר, שהקתדרה הוקמה ופעלה שנים אחדות ואורנה אשד ז”ל, האישה היקרה כל כך, עמדה בראשה. אני חש צער רב על השגיאה הזו.
אותו הלהט
במקביל לכתיבת הספר, כתבתי מחקר אקדמי על ראשיתה של קצרין ועל המעורבות הגדולה של היישובים הכפריים בגולן בהקמתה. כעת, אני בישורת האחרונה של מחקר אקדמי על העמדות בתנועת העבודה, על מפלגותיה ותנועות ההתיישבות שלה, בנושא ההתיישבות בגולן, בגל הראשון שלה (1967-1969).
כחוקר ההתיישבות בגולן, אני חורש באדמה בתולית. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן לא נחקרה. אין ולו מחקר רציני ואמין אחד על ההתיישבות בגולן. לכן, אני חש תחושת שליחות ואחריות גדולה במחקריי ובכתיבתי בנושא.
אחת התכונות המאפיינות את יהודה הראל, היא האומץ לקפוץ למים, לקום ולעשות מעשה, להעז לשגות וללמוד משגיאות. האומץ הזה חולל מעשים רבים, הניע אנשים רבים והמעשים והאנשים חוללו את מפעל ההתיישבות בגולן.
איך זה שכוכב אחד
לבד מעז. איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי
מעז. ואני, בעצם,
לא לבד.
(נתן זך)
השבוע, ב-11.11, חל יום הולדתו ה-85 של יהודה הראל.
וגם היום הוא מעז. בכל בוקר, הוא קם כשראשו מלא ברעיונות יצירתיים ומקוריים, איך לקדם את הגולן ואת החברה הישראלית. עד שעות הערב המאוחרות, הוא אינו נח וממשיך לקדם אותם, באותה סקרנות, באותה התלהבות ובאותו להט. או כפי שאני נוהג לומר לו: אתה כותב את כרך ב’.
