בראשית החודש, הלך לעולמו בירושלים, בגיל 102, שבע ימים ומעשים, ישראל קניג, המנהל המיתולוגי של מחוז הצפון במשרד הפנים והרבה יותר מזה
קניג היה לוחם בלח"י. כינויו המחתרתי היה "שמשון". לאחר קום המדינה, הצטרף לשירות הציבורי, שבו תרם למדינה במשך עשרות שנים. הוא היה המנהל המיתולוגי של מחוז הצפון במשרד הפנים, בשנים 1967-1986 ועוד לפני כן היה תקציבן המחוז ותרומתו להתיישבות בגליל גדולה מאוד. מפעל חייו היה ייהוד הגליל. הוא מאבות תכנית המִצפים בגליל. הוא אבי גוש משגב – היוזם והמוביל של הקמת גוש היישובים והמועצה האזורית.
קניג התפרסם בעקבות הדלפת "מסמך קניג", מסמך פנימי שעסק באיום הדמוגרפי בשל הרוב הערבי בגליל, ובדרכים להתמודד עם הבעיה, בעיקר באמצעות התיישבות יהודית ענפה בגליל. המסמך נכתב ב-1976, בעקבות אירועי "יום האדמה".
היום, למרבה הצער, המונח "ייהוד הגליל" אינו פוליטיקלי קורקט, אך זו הציונות, וקניג היה ציוני בכל רמ"ח ושס"ה. בשנות ה-70', זה עוד היה לגיטימי. ראש הממשלה, יצחק רבין, בקדנציה הראשונה שלו, אימץ את המסמך ועיקריו הם בסיס מדיניות הממשלה בגליל עד היום. הניצנים של הפניית העורף לחזון ייהוד הגליל והדה-לגיטימציה לו החלו כבר אז. לא בכדי הוא הודלף לביטאון מפ"ם "על המשמר" (מפ"ם הייתה אז חלק מהמערך ומהקואליציה, אך היה בה אגף שמאל רדיקלי, שנקט קו אופוזיציוני). הפרסום עורר סערה גדולה בארץ ובעולם, בטענה שהמסמך "גזעני".
אגב, גם בעיניי היו בו כמה המלצות בעייתיות של הצרת רגלי הערבים, אך עיקרו היה עידוד ההתיישבות היהודית. הבעיה הדמוגרפית בגליל עדיין קיימת, ומן הראוי שממשלת ישראל תיתן לו מענה של עידוד התיישבות יהודית גדולה. יש לציין, שכמנהל המחוז, נהג קניג בהוגנות רבה כלפי הרשויות הערביות וסייע מאוד להתפתחותן.
לקניג מניות רבות בגולן (ויש לו בגולן גם נכדה ונינים). כמנהל מחוז הצפון, הוא עודד מאוד את ההתיישבות בגולן, הוא עמד מאחורי הקמת המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, עוד לפני חוק הגולן. הוא היה עדיין בתפקיד בהחלת הריבונות על הגולן. הוא תמך מאוד בצעד, אך התנגד בתוקף לכפיית תעודות הזהות על הדרוזים בגולן.
במלחמת "צוק איתן", איבד ישראל קניג את אחד מנכדיו.
לפני שנים אחדות, ראיינתי את קניג למחקר שעשיתי על הקמת קצרין, בירת הגולן. הריאיון חרג בהרבה מתחום המחקר. ישבתי שעות בביתו וגמעתי בצמא את סיפוריו.
יהי זכרו ברוך!
איך ליישב
להלן, קטעים נבחרים מן הריאיון, הנוגעים לגולן:
הזיקה שלי לגולן החלה עוד לפני מלחמת ששת הימים, כשהגולן היה בידי הסורים. בשנים 1964-5, למדתי במכללה לביטחון לאומי. במסגרת לימודיי, כתבתי עבודה על האדמות היהודיות בגולן ובחורן.
במלחמת ששת הימים, הייתי מחובר וקשור למשלחת של יישובי הגליל והעמק שעלו להיפגש עם אשכול ודרשו להורות לצה"ל לכבוש את הגולן. במלחמה עצמה, בני הבכור, שהיה לוחם בגדוד 13 של "גולני", השתתף בקרבות לכיבוש הגולן. ראיתי את הטנקים שעברו בחוצות טבריה, בדרך לגולן. הגולן נכבש בשבת וכבר ביום ראשון, עליתי לביקור ראשון. אני קשור להתיישבות בגולן מראשיתה.
עלתה השאלה איך ליישב. כמנהג היהודים, החלה התרוצצות. למעשה, כל יישוב שקם צריך היה לקבלת העברות תקציביות חצי מחתרתיות, תחת כל מיני שמות. אזור דרום הגולן טופל בידי המועצה האזורית עמק הירדן ואזור צפון הגולן טופל בידי המועצה האזורית גליל עליון. דרך מתן תקציבי פיתוח לשתי הרשויות הללו, הצלחנו להעביר תקציבים לפיתוח יישובי הגולן.
כשמושב יונתן קם, הם ישבו בתנאים מאוד קשים. היה להם איזה כוך וכמה קונטיינרים. הייתי קשור אליהם מאוד. אבא של יונתן רוזנמן, שעל שמו היישוב, ושל דידי ידין מהיישוב, היה מתקשר אליי הביתה, לברר איך הדברים מתקדמים. שואל איך הולך, איך מסתדר ומבקש שלא אספר לדידי שהוא התקשר. הייתי צריך תקציבים לפיתוח היישוב, מעבר למה שניתן. הבאתי את יוסף בורג, שר הפנים, לסיור. השר נכנס לקונטיינר וראה בחורה מנגנת בכינור. הוא ניגש אליה, שאל מה היא מנגנת. ביקש לשמוע כמה צלילים. כשיצאנו, ראיתי בפעם היחידה בכל שנות עבודתנו המשותפת דמעה בעיניו. הוא שאל: באיזה עם יש עוד דברים כאלה? הוא אמר לי: "יש לך כרטיס פתוח לסייע להם".
כשהוחלו החוק, המנהל והמשפט הישראלי על הגולן (חוק הגולן), הועברו אליי כל הסמכויות, כולל הסמכויות הנוגעות לדרוזים. עוד טרם החלת החוק, היו לי סמכויות של מעין קצין מטה בממשל הצבאי, לעניינים האזרחיים.
כך הייתי מעורב בהקמת קצרין מראשיתה, ובהקמת המועצה המקומית ומינויו של סמי לראש המועצה. את סמי בר לב הכרתי עוד כשהיה קצין מטה לארכיאולוגיה, עוד לפני שהוקם הגרעין של קצרין ועוד לפני שדובר על הקמת קצרין.
חשבו שהישיבה זמנית
משרד השיכון מינה את מנחם הייט להקים את קצרין. אומנם הוא היה מינוי פוליטי, כאיש מפלגת העבודה, אך הוא היה בחור טוב והגון. הוא ישב בנצרת, היה בצוות ההקמה שהקים את העיר. הוא בנה את הבניינים הראשונים. עשה עבודה טובה. במשרד השיכון, ואולי גם במפלגת העבודה, רצו שהוא יכהן כראש המועצה. אני סברתי שלא נכון שבראש המועצה יעמוד אדם שאינו תושב המקום. מיניתי לתפקיד את סמי בר לב, איש המקום. היה לי לא נעים ממנחם, שכני, אבל הייתה צריכה להתקבל החלטה מקצועית.
לאורך כל השנים, היו ויכוחים על מקומה של ההתיישבות בגולן, וכך גם בנוגע לקצרין. חלק מן הממשלה ומן הפקידות לא ראו את הגולן כאזור שתיתכן בו התיישבות קבע. חשבו שהישיבה שלנו היא זמנית, שאין סיכוי שנשאר שם, ולא רצו "לזרוק" את הכסף. אלמלא הנחישות של המתיישבים, זה לא היה הולך.
נאלצתי להילחם לאורך כל השנים למען יישובי הגולן ולמען קצרין (והאמת שלא רק למען הגולן, אלא גם למען ההתיישבות היהודית בגליל, כמו גוש משגב). בשל תמיכתי, קצרין החליטה לתת לי אזרחות כבוד. רצו להעמיד אותי לדין על קבלת טובת הנאה…
החלטנו על קצרין
כשנכנסתי לתפקיד, לא הייתה תכנית מתאר לאזור הצפון. תכנית המתאר האחרונה הייתה עוד מזמן הבריטים. בתכנית הבריטית היה סעיף של הממונה על המחוז, יש לו סמכות להתיר בנייה על שטח שאינו קטן מדונם, שישמש לצרכי מגורים באזור. תכנית המתאר שלנו כבר הייתה בתכנון, אך עיכבתי אותה ככל שיכולתי, בגלל הגולן ומשגב. שני האגפים האלה של הצפון, לא יכלו להיכנס לתוך המכונה הגורסת של כל הוועדות המחוזיות, המערכות הבירוקרטיות, התלונות וכד'. תמיד שלפתי את הסעיף הזה, כדי שתהיה לי הסמכות להחליט ולבנות.
בתוקף הסמכות הזאת, משרד השיכון יכול היה לבנות בלי כל הפרעות וכנ"ל המנהל לבנייה כפרית. הגיעו למסקנה טבעית שיש להקים מרכז עירוני שייתן שירותים לכל המרחב הכפרי – חינוך, שירותים פיננסיים, בריאות, מִנהל וכן הלאה. על הרעיון הזה התחלנו לבנות את קצרין. בני יהודה וחיספין נתנו שירותים משניים, אך אנו החלטנו על קצרין. שם הקמנו את המפעלים.
כשראו שהרעיון של קצרין מתפתח, חברת "דלק" רצתה להקים תחנה בקצרין. הם ביקשו שנשקיע עבורם כספים. הסכמתי לכך, בתנאי שהמועצה המקומית תהיה שותפה באחוזים. המועצה קיבלו כסף רב מההכנסות של הדלק.
כשקצרין החלה להתפתח הייתה בעיה. כל היישובים העירוניים שמצפון לראש פינה – חצור הגלילית, צפת, קריית שמונה, היו חלשים. הם העלו חשש, שהקמת מרכז עירוני חזק בגולן ישפיע עליהם. היו ויכוחים. היישובים בגליל לא התנגדו בגלוי להקמת קצרין, אך הפעילו לחצים פוליטיים רבים למנוע את חיזוקה, מחשש שהדבר יבוא על חשבונם.
למשל, הם התנגדו להקמת מרכז לכיבוי אש בקצרין. ראש פינה רצתה שהמרכז יקום בה. כנ"ל לגבי מרכזים חינוכיים, תעשייתיים ומסחריים. הם שאלו למה להביא מפעלים לקצרין, כשבחצור יש קושי? היו ויכוחים רבים והיה צורך להפעיל לחץ פוליטי רציני כדי להעביר תקציבים וסיוע להקמת קצרין. השיקול שלי היה מעבר למוניציפלי. זה היה שיקול לאומי – שמירת הגבול המזרחי כך שיכלול את הגולן בישראל, באמצעות חיזוק ההתיישבות עם מקורות משיכה ליהודים לעלות לגולן. זאת הייתה המטרה של קצרין, לצד מתן שירותים להתיישבות הכפרית בגולן, כולל הכפרים הדרוזיים.
הזהות הדרוזית
בנושא הכפרים הדרוזיים, היה לי קרב קשה עם אריק שרון בנושא תעודות הזהות, לאחר חוק הגולן. שרון, שר הביטחון, התעקש על כפיית תעודות הזהות לדרוזים בגולן. אני התנגדתי. התנגדתי כי הכרתי את הדרוזים, הייתי אתם בקשרים. בהתחלה, ניסיתי ליצור את הקשר דרך הדרוזים בארץ.
השייח' אמין טריף עלה למעלה. הם אמרו לו שהגבול שלו הוא הנהר. הוא הבין ויותר לא עלה. ישבתי כמה פעמים אתם והיה לי ברור שכפיית תעודות הזהות תהיה למלחמה גדולה ומיותרת, שלא תעזור לנו בכלום.
הצעתי שנודיע לדרוזים שהם זכאים לתעודת זהות ומי שרוצה מוזמן לבוא ולקחת. כך הרוב היו לוקחים את התעודה, בלי מאבקים ומלחמות. כשלא הצלחתי לשכנע את שרון, הלכתי לבגין. הוא כבר לא היה במיטבו. הוא הקציב לי שבועיים להגיע לפתרון מוסכם עם הדרוזים. למחרת, נפגשתי עם השייח' המרכזי של הדרוזים בגולן, יחד עם מומחה לדרוזים ממשרד הדתות. דיברנו והגענו להסכמות. השייח' הסכים להצעה שמי שרוצה ייקח תעודת זהות באופן פרטי, ואנשי הדת לא יפריעו לו ולא יפגעו בו. חזרתי לנצרת, למחוז, ונאמר לי שאלוף הפיקוד, דרורי, צלצל. דרורי ביקש ממני לפגוש אותו מהר, לא לטלפון. באתי אליו. מצאתי בפיקוד את כל הצבא והמשטרה. זו כבר הייתה שעת לילה, ונאמר לי שבחמש בבוקר הצבא ייכנס לכפות על הדרוזים את תעודות הזהות. אמרתי להם: "אתמול בגין נתן לי שבועיים, מה אתם עושים?" כך עבד שרון.
השעה הייתה שתיים בלילה. התקשרתי לעזריאל נבו, המזכיר הצבאי של בגין. סיפרתי לו מה קורה, ביקשתי שיעשה משהו. אחרי שעה, הוא חזר אליי ואמר שאינו יכול לעשות כלום. השאר היסטוריה. מה השגנו? הדרוזים מקבלים מאתנו את כל השירותים ומפגינים בעד אסד…
מי שהיה הקיצוני ביותר בעד כפיית תעודות הזהות היה יוסי גינוסר, מפקד השב"כ בצפון. היה בינינו עימות קשה. סילקתי אותו ממשרדי. אמרתי לו שאינו שב"כ אלא נ.ק.וו.ד…
מטרה משותפת
היו שני יעדים לקצרין. האחד, פיתוח אקטיבי – חברתי וכלכלי. היעד השני היה פיתוחה של קצרין כמרכז לעבר ההיסטורי, המעיד על המורשת שלנו במקום. שני האדנים הללו נועדו למשוך לשם אוכלוסייה. לפי זה עבדנו.
שיתוף הפעולה בין שתי המועצות בגולן, היה מצוין. הן סייעו מאוד אחת לשנייה. ראש המועצה האזורית גולן, איתן ליס, סייע לקצרין בכל מה שביקשנו. המועצה האזורית הייתה עם יסודות כספיים הרבה יותר איתנים ומאחוריה עמדו המרכז החקלאי, איגוד המועצות האזוריות, התנועות המיישבות. המועצה האזורית ביצעה פעולות רבות למען קצרין, בעיקר בתחום החינוך, כולל הסעת ילדים. הקימו בית ספר משותף. אני הייתי רגיל מהרשויות בגליל, שכל ראש רשות קשוח ונוגס משכנו. כאן לא הייתה תופעה כזאת. הייתה הכרה שלשתי המועצות יש מטרה אמיתית משותפת של פיתוח האזור וקליטת יהודים שיבואו לגולן.
נתקלתי תמיד, גם מתחת לפני הקרקע, בוויכוח האידאולוגי המוסתר, לגבי עומק ההתבססות שלנו בגולן. זה אף פעם לא נאמר במפורש, אך חשתי זאת בעקיפין. בעיקר כשהיה מדובר בתקציבים, השקעות, העמקת מצבו של האיש הבודד שיגור שם, איך הוא יכה שורשים, איך ילדיו יחושו את הזיקה למקום הזה.
זה היה ויכוח סמוי. בכל פעם שבאתי עם הצעות לתקציבי פיתוח, נתקלתי מולי באנשים שלא מאמינים, שחושבים שאנחנו משקיעים שם זמנית. עד התקופה האחרונה בתפקידי, תמיד חשתי שאני צריך להילחם בתודעה של האנשים היושבים מולי, בעיקר כשזה הגיע לתקציבים, לתחומי שיפוט וכד'.
היה גם ויכוח עם הצבא על שטחי אש. אני זוכר ויכוח עם אהוד ברק, כשהיה ראש אג"ת ועם נציגו, סא"ל גורפינקל. הם רצו עוד ועוד שטחי אש. כשבאתי לדבר אתם על כל מיני דברים, הם תמיד העלו את נושא שטחי אש. על כך תמיד היו ויכוחים, הן בנושא קצרין והן בנושא שטחי היישובים.
נתקלתי בגישה עוינת בכל המשרדים ובכל הרמות, כולל ברמה הגבוהה של המשרד שלי. כך, למשל, בקרב חברי ועדה מחוזית שישבו אצלי והתווכחו אתי. למשל, נציג היועץ המשפטי בוועדה המחוזית, נהג להתווכח אתי כאילו הוא נציג של הצד השני. לא רק בנושא הגולן, גם בגליל, גם בנושא משגב.
התפטרתי ב-1986, כשדרעי מונה למנכ"ל. ראיתי את השחיתות שלו, עוד כשהיה עוזר השר. השר יצחק פרץ בא אליי הביתה, לדבר עם אשתי שתשכנע אותי להישאר, אך החלטתי הייתה סופית.
