פעם, הייתי נהגת מורעלת, אוהבת לנהוג, אלופת חניות. ממש אהבתי את ההגה. עם השנים, כבר לא. זה הגיל? לא בטוח. לא כל מה שאהבנו פעם, נאהב גם היום
מגיל 18, יש לי רישיון נהיגה ועד לפני כמה שנים, ממש אהבתי לנהוג. אני עדיין זוכרת את ההתלהבות משיעורי הנהיגה, אפילו שעבר כבר הרבה זמן ויש לי זיכרון קצת סלקטיבי וקצר, אבל יש דברים שזכורים לי ממש טוב. כמו הפעם הראשונה, שנהגתי במכונית של ההורים של החבר שלי דאז, האיש שלי היום. אני אפילו לא בטוחה שהיה לו אישור מההורים לתת לחברה שלו שרק עברה טסט לנהוג, אבל מה לא עושים בשביל להרשים בחורה, נותנים לה לנהוג באוטו של אבא ולוקחים סיכון שאולי הוא לא מרשה. עד היום, אין לי מושג מה הוא חשב על זה אז, או שאולי בכלל עד היום, הוא לא יודע כמה נהגתי על הרכב שלו. מזל שהוא לא קורא את הטורים שלי וגם לא ידע כנראה.
באיזשהו שלב, החבר שלי חשב שזה כבר מוגזם לקחת לאבא שלו את האוטו כל הזמן, אז הוא קנה לי את האוטו הראשון שלי, משקיען. זה היה רנו סטיישן, בצבע לבן ועל אף שהיה קצת ישן ולא ממש נשי, אהבתי אותו. אהבתי את ההגה והנהיגה והייתי נהגת די טובה. אפילו בעיני האיש שלי, שלפעמים הוא קצת שוביניסט וחושב שנשים לא יודעות לנהוג, ותמיד כשיש איזה רכב שנוסע לאט על הכביש, או אחד שמתעכב לפנות בצומת, הוא בטוח שזאת בחורה ובא לו לצעוק לה “מי נתן לך רישיון?”, אבל כשאני לידו, הוא לא מעז…
לי הוא תמיד אומר שאני נהגת טובה ואפילו מחמיא לי על אחלה חניות, גם ברברס.
האמת היא שהוא לא אומר סתם כדי להחניף לי. אני באמת נהגת טובה, בלי להשוויץ. פעם, הרגשתי ממש בטוחה על הכביש ולא נלחצתי מכבישים סואנים ופקקים בעיר הגדולה וגם לא מנהגים צופרים. איכשהו, עם השנים, וגם שתי תאונות מעצבנות, התפוגגה לי ההתלהבות מהנהיגה ונהגים עצבניים שצופרים לי סתם מרגיזים אותי ומפרים לי את ההנאה שבנהיגה.
כשאני צריכה לנהוג בלילות, אני עייפה ובגילי, גם קצת נלחצת מחניות צפופות ובקיצור, אני מעדיפה שמישהו אחר ינהג בשבילי. אם אני צריכה לנסוע לתל אביב, או לירושלים, לפעמים, אני מעדיפה להאריך לעצמי את הדרך והזמן ולנסוע ברכבת
לפעמים, רכבת
כשאני צריכה לנהוג בלילות, אני עייפה ובגילי, גם קצת נלחצת מחניות צפופות ובקיצור, אני מעדיפה שמישהו אחר ינהג בשבילי. אם אני צריכה לנסוע לתל אביב, או לירושלים, לפעמים, אני מעדיפה להאריך לעצמי את הדרך והזמן ולנסוע ברכבת, רק כדי לא להיתקע בפקקים ולהיתקל בנהגים עצבניים ולחפש שעות חניות. מה שפעם היה בשבילי הנאה גדולה, ממש סוג של בילוי, אני האוטו והמוזיקה, היום, אני כבר לא מבינה ממה בכלל התלהבתי ואיך האנשים חיים שם, עם התנועה בערים הגדולות. איזה מזל שבגולן אין פקקים ויש רק מעט נהגים עצבניים.
מה אני רוצה להגיד בכלל בכל הסיפור הזה? שאנחנו כל הזמן משתנים ומה שפעם אהבנו, לא בהכרח אוהבים גם היום. לפעמים, שווה להאריך קצת את הדרך, אם זה יותר קל ונעים. הגיל עושה את שלו ולפעמים, זה קצת מלחיץ.
השבוע, אני והמתבגר לקחנו מישהי טרמפ. המתבגר שאל אותי בת כמה היא ואמרתי לו שהיא בערך בגילי והוא התפלא ואמר שהיא נראית ממש כמו נערה. קצת נעלבתי, כי זה היה כאילו שהוא אמר שאני כבר לא נראית נערה והוא עלה על הטעות ומיד אמר לי “אבל אימא, את לא נראית זקנה“.
“תודה, נשמה“, אמרתי לו ואז אני מתפלאת שנגמרה לי חדוות הנעורים בהתלהבות לנהיגה. טוב, אבל האמת היא שיש גם זקנים שעדיין מתלהבים מההגה והנהיגה, אז כנראה שאצלי זה לא הגיל, למרות שאני לא נראית נערה. זה סתם שאני כבר לא אוהבת לנהוג ובינינו, זה לא כזה נורא. לא חייבים לאהוב לנהוג. היום אני נוהגת כי אני צריכה ורוצה וכי אין לי נהג/ת בוסית. אולי עוד יהיה לי…
המסר הכי חשוב הוא שתנהגו בזהירות ובסבלנות ואל תצפרו סתם לנשים שנלחצות.
