למרות שההרכב של “הפרלמנט של פרנצ‘וק” הוא בדרך כלל על טהרת הגברים, הם בכל זאת שמו לב ובירכו ב“יום האישה שמח“
השבוע, ביום שלישי, ציינו את יום האישה. במקרה, נכנסתי לקניון בקצרין בשמונה בבוקר. לכל המצקצקים החברים שלי מהמרכז, כן, זה הקניון שלנו בגולן ואנחנו גאים בו. על אף שלא נתנגד לקניון עם “פוקס” ו”זארה” ו”קסטרו”, אבל יש לנו קניון עם חנות בגדים ומספרה ותשמישי קדושה ואופטיקה. גם חנות כלים וחומרי בניין וחנות פרחים ובגדי תינוקות וגם חנות טבע ותבלינים וצילום ופלאפונים ומשרדים וסופרמרקט. גם בית קפה ואוכל לשבת בימי שישי וסליחה אם שכחתי מישהו. זה בעיקר כדי לענות לכל מי שחושב שהקניון שלנו הוא לא קניון.
באותו בוקר של יום האישה, פגשתי את הפרלמנט של “פרנצ’וק”, רובם תושבי קצרין מוכרים לי, בפנים לפחות, חלקם בשמות ובעיסוקיהם. הם ברכו אותי לשלום ושאלו על מה אני כותבת היום, “בטח על יום האישה…”
באותו בוקר, ישבה ב”פרנצ’וק”, הקפה המיתולוגי של הקניון, חבורת גברים, הפרלמנט של הקפה. הדמויות מתחלפות ומשתנות, מדי יום. הם מגיעים לקפה של בוקר וגם לפני צהריים מתכנסים. לעתים, יש גם פרלמנט שיושב בסוף יום, כאלה יש כמעט בכל קפה שכונתי. אני רואה באופן קבוע גם את חברי הפרלמנט של ה”רולדין” בראש פנה וגם בקניון בטבריה, אפשר לראות אותם מתכנסים בכמה שולחנות עגולים.
הקטע אתם זה שהם מגיעים כמעט כל יום, בכל מיני הרכבים, של גברים בעיקר. בעל בית הקפה מכיר את כולם בשמות, יודע מה כל אחד שותה, באיזו כוס הם אוהבים לשתות ומי אוכל משהו וגם מה. בדרך כלל, יהיו עיתונים מגוונים על השולחן והשיחות סובבות סביב פוליטיקה, טיולים בעולם, קניות בסופר, הילדים וגם קצת רכילויות. כן, גם גברים מרכלים. אני שומעת אותם לפעמים, בחצי אוזן.
לעתים, הם מרימים קול, כשהם מתווכחים על פוליטיקה, או על יוקר המחייה. באותו בוקר של יום האישה, פגשתי את הפרלמנט של “פרנצ’וק”, רובם תושבי קצרין מוכרים לי, בפנים לפחות, חלקם בשמות ובעיסוקיהם. הם ברכו אותי לשלום ושאלו על מה אני כותבת היום, “בטח על יום האישה…”. מישהו שם שאל למה אני לא כותבת עליהם, למה רק על הנשים, למרות שזה לא ממש נכון.
“אני כותבת את הסיפורים של חיי”, אמרתי לזה שטען להדרת גברים. בינתיים, עברו כמה גברים במדים עם זרי פרחים והתפעלתי בקול מגברים שזוכרים להביא פרחים לאישה. מישהו בפרלמנט אמר שבהתחלה משקיעים בפרחים ואחר כך זה עובר ואם רבים, או רוצים להתחנף, אז מביאים פרחים. השווצתי להם באיש הפרטי שלי, שמאז שהכרנו ועד היום, דואג לשמח אותי בפרחים. הגברים התבדחו ביניהם על נושאים של גברים ורגע לפני שהמשכתי לדרכי, הם ברכו אותי ביום האישה שמח.
מעצם השוני
האמת היא שאני לא מהנשים שמתנגדות ליום האישה וגם לא מאלו שלוחמות על שוויון זכויות בכל התחומים. אני מאמינה בשינויים שבין גברים ונשים, מעצם היותנו כאלה. יחד עם זה, אני מאמינה שצריך לפרגן לנו, הנשים, על כל הג’ינגולים של החיים, שלא יעזור כלום, אי אפשר להפוך את הגברים לנשים. וגם לא ההפך.
נשים נפגשות בדרך כלל עם חברות. לא פגשתי נשים שמצטרפות ככה לשולחן שיושבות בו נשים אחרות, שהן לא בהכרח חברות. אולי יש כאלה, ואני לא מכירה. אבל מה שאני בעצם רוצה להגיד זה שנשים וגברים תמיד יהיו שונים בדרך החיים במחשבות בתפקידים, בסגנון הבילויים. נשים שרוצות יכולות להגיע לכל פסגה, הן רק צריכות לרצות ולא לחשוש מהיותן נשים. מי שמעדיפות להיות בבית ולגדל משפחה, זה גם לגמרי סבבה. לא כולן צריכות לחלום על קריירה ולחלום חלומות גדולים. בעיניי, עדיין יש מקום ליום האישה ושבני הזוג שלנו ידאגו לפנק אותנו בזר פרחים בכל הזדמנות.
הכול בחיים הוא עניין של בחירה. זה כמו שאני בוחרת לראות בקניון שלנו בקצרין קניון מגניב לכל דבר, ואפילו אני אוהבת אותו, קטן ואינטימי ובלי מותגים, למרות שיהיה סבבה גם אם יהיו. יש בו משהו שמייצג את הגולן ואת הטבע והפשטות וההבדלים בינינו לבין שאר האזורים.
השבת היא שבת “זכור”. נוהגים לעשות אירועי “נהפוכו”, נשים מוזמנות לדאוג לפינוק נחמד לבני הזוג, אבל אצלנו בבית, חוץ מיום ההולדת שלו, מבחינתי, בשאר הימים התפקיד הפוך: הוא צריך לדאוג לי לפרחים ופינוקים, לא רק ביום האישה וחגים מיוחדים.
