כבר עשר שנים, היא מנהלת את חנות היד השנייה, בקצרין, מקום שהוא הרבה מעבר לבגדים. "החנות הזו היא הלב שלי". האורחת שלנו לשבת היא רותי סבן, מקצרין
קצת על עצמך
"רותי סבן, בת 82, אימא לחמישה ילדים, סבתא ל-12 נכדים וסבתא-רבתא לארבעה נינים".
איפה נולדת וגדלת?
"נולדתי וגדלתי בצרפת, בתקופה לא פשוטה. אימא שלי עזבה אותנו, כשהייתי בת שנתיים. נשארנו שלושה ילדים קטנים לבד בבית. היינו לבד, עד שמשטרה פתחה את הדלת, אחרי שבוע וחצי. אבא שלי היה חייל והוא אסף אותנו משם. מי שגידלה אותנו הייתה בחורה אוקראינית שאבא שלי פגש בצבא, היא הייתה האימא שלי לכל דבר. היא לא ילדה אותי, אבל היא זו שנתנה לי חיים".
מגורים
"קצרין. עלינו לישראל, בשנת 1968. הגענו לאשדוד וב-1971, נולד בני הקטן בבית החולים 'קפלן'. בשנים האחרונות, אני חיה בקצרין. פה הקמתי לי בית שני, יש לי חברות קרובות מהחנות, קשרים טובים והיום אני מרגישה חלק מהקהילה. פה זה המקום שלי".
עיסוק
"מנהלת בהתנדבות, כבר עשר שנים, את חנות היד השנייה בקצרין, הממוקמת בסמוך ל'מרכז הצעירים'. החנות מופעלת על ידי מתנדבות בגיל השלישי וכל הכנסותיה מוקדשות לרווחת הקהילה, תמיכה בוותיקים ובילדים עם צרכים מיוחדים.
"החנות הזו היא הלב שלי. זה לא רק בגדים. זה מקום של מפגש, נתינה, אנושיות. אנחנו מקבלות תרומות של בגדים תקינים ונקיים בלבד. בגדים שאינם ראויים לשימוש, כמו גם בגדים שמובאים שלא בשעות הפעילות, צריכים להיזרק למכולות המחזור הפזורות ברחבי העיר.
"הרבה פעמים, אנחנו מגיעות לחנות ומוצאות כאוס, הבגדים מפוזרים ויש ערמות ובלגן. נשמח שאנשים לא ישאירו בגדים ללא איש צוות של החנות, אלא למסור לנו אותם פיזית, בשעות הפתיחה.
"הבגדים נמכרים במחיר סמלי של חמישה שקלים, ולילדים עד גיל שש – בחינם".
מאיפה הרעיון?
"יום אחד, חנה קוטלז', השכנה שלי, אמרה לי: 'רותי, את מסודרת, את חרוצה, את צריכה לנהל את החנות יד שנייה'.
"ככה נכנסתי לזה. בהתחלה רק סדרנו, ניקינו, פתחנו שלוש פעמים בשבוע ואז הבנתי כמה זה חשוב ועוזר לאנשים. היום, אנחנו פתוחים כמעט כל יום ויש הרבה ביקוש וצורך. אני מרגישה שזו ממש שליחות.
"החנות פתוחה בימים א'-ה', תשע עד שתים עשרה ובערב, משבע עד תשע".
סיפור מרגש מהעשייה שלך
"יש הרבה וכל הזמן. למשל, יום אחד, הגיעה לחנות אישה בהיריון לבחור בגדים לתינוק שעמד להיוולד. היא בחרה בגדים נחמדים והייתה שמחה וכשהגיעה לקופה, אמרנו לה שבגדים עד גיל שש ניתנים בחינם. האישה התרגשה מאוד. כעבור זמן קצר, חזרה עם תינוקת ומאז המשיכה להגיע באופן קבוע לחנות. הילדה גדלה כשהיא מלווה את אמה לחנות, משחקת בין הבגדים והמתנדבות פורסות סביבה חום ושיח. כך נוצרים קשרים אנושיים שמלווים את הקהילה לאורך השנים ונותנים לנו את השמחה להמשיך.
"בהזדמנות זאת, רוצה להודות מעומק הלב לכל המתנדבות המסורות – פאולה, לובה, סימה, דליה, חנה, צילה, איטה, דניאלה, שרי, עליזה, רנה, שרה ואתל, שמגיעות מדי יום ומאפשרות לחנות לפעול באהבה ובמסירות".
מה עשית קודם?
"בצרפת, הייתי אחות ילדים. כשעלינו לארץ, עבדתי הרבה שנים עם ילדים בגנים, אבל ההתנדבות בחנות, זה הלב שלי היום".
איך נראה יום שישי שלך?
"אני מקדישה את יום שישי להכנות לשבת, קצת אוכל, סידור הבית, טלפונים לילדים. אבל גם הרבה שקט פנימי.
"אני מדליקה נרות שבת וזה עבורי רגע של הודיה".
מה כוללת ארוחת השבת שלכם?
"קוסקוס, עוף עם פטריות ותפוחי אדמה. טארט פירות, או עוגת תפוזים. זה אוכל שאני תמיד מכינה כשהילדים באים לבקר ובעיקר מה שחשוב לי זה האהבה סביב השולחן".
זיכרון ילדות משבת?
"בצרפת לא הכרתי שבת.
"בבית שלי, לא הייתה דת, לא יהדות, לא מסורת. גדלתי ללא דת ונולדתי לא יהודייה. רק כאשר התחתנתי עם בעלי סארג', הבנתי שהוא יהודי וכאשר הייתי צריכה לעלות ארצה, עברתי גיור. לאחר הגיור, שינו לי את השם לרות. לפני כן, קראו לי פראנסואז".
עם מי היית רוצה לשבת על כוס קפה?
"עם אמא שלי, האישה שגידלה אותי.
"היא כבר לא בחיים, אבל כל החיים שלי נבנו על מה שהיא נתנה. היא לא דיברה צרפתית טוב, לא הייתה יהודייה, אבל היא הייתה שם בכל רגע.
"כשהייתי בת 12 וגיליתי שהיא לא האימא הביולוגית שלי, זה לא שינה כלום. היא אימא שלי ותמיד תהיה".
מה את עושה בשעות הפנאי?
"אני הרבה עם הנכדים והנינים. סורגת, תופרת וקוראת הרבה ספרים. כותבת קצת. נפגשת עם חברות מהחנות ותמיד אוהבת לפגוש אנשים".
איך משפיעה עלייך המלחמה?
"זו תקופה לא פשוטה. רצינו לנסוע לצרפת וביטלנו. אבל דווקא עכשיו, אני מרגישה שפה זה המקום שלי. אני מתעקשת להחזיק בשגרה, להמשיך להתנדב, להמשיך לחיות".
מהו המוטו שלך בחיים?
"לתת באהבה, לחיות באמת, לא לשפוט. לחפש את הטוב, גם כשקשה. לאהוב אנשים, גם אם הם לא מבינים אותך".
מהו החלום שלך?
"להישאר בריאה, לראות את הנינים שלי גדלים ולהמשיך לתת מעצמי. גם אולי עוד לנסוע לבקר את האחים שלי בצרפת, פעם אחת לפחות".
מה את הכי אוהבת בגולן?
"את השקט, הירוק, הפשטות ואת האנשים – יש פה טוב לב אמתי".
מה את מאחלת לעצמך?
"שימשיך להיות לי כוח. כוח לאהוב, לתת, להחזיק משפחה".
