הדיסק החדש של דיקלה עוטף נושא מייאש אחד: הוא. זה שלא מגיע. זה שהיא מחכה לו כל יום. זה שאת ידו היא מחפשת שתחבק אותה. ההוא ששבר לה את הלב לרסיסים. מאז “חום יולי אוגוסט” לא שמעתי את הביטוי הזה בשיר. בקיצור, הוא איננו והיא אנה היא באה. תופסת מונית, רק לנסוע. לאן? לברוח מעצמה? מהגעגוע הבלתי האפשרי? תשים מזרחית, זה טוב לדמעות.
הייאוש שעולה מהשירים של דיקלה, מהלב שלה, הוא כל כך עוצמתי, שאין מי שבאמת יכול לחיות את היום-יום שלו עם תחושות כאלה. אפילו בשיר המתאר מצב רוח טוב יחסית, הפזמון הוא: “אז למה רק אצלי תמיד נופלות דמעות על המיטה, מיטה/ למה רק אני תמיד עד חמש לא ישנה, שינה”.
יש מנעד שלם של שיברון, שדיקלה יודעת לדייק. בסופן של כל הרגשות, זעקות השבר, הדמעות ואפילו ההתפכחות, היא, עדיין (בשירים) לבד. אנחנו נקרא לזה “הלבד של דיקלה” והוא מכיל גם רגעים שבהם היא זו שעזבה ועדיין “רק תגיד לי מה אתך כל הלילה שאני כבר משתגעת/ רק תגיד לי מי אני, לפני שנֵעלֵם, אני נוסעת/ כבר נמאס לי כי שכחתי, פעם עוד אהבתי אותי”. לפעמים זה נוסע לה לכיוונים מפתיעים: “בא לי לרקוד/ כשהלב שלי שבור עכשיו לרסיסים/ בא לי לרקוד/ כשהכול סביב ירד מזמן מהפסים”, במקצב לטיני (סלסה, מישהו?). זה מגיע אפילו ל”תודה אהובי שהלכת ממני/ אמרת שלום ושלא תשכחני/ תודה”.
נדמה לי שהקטע הבא מדגים את זה הכי טוב וזה גם השוס של האלבום כולו: “זה כבר שבועיים לא הוצאת לי חיוך/ אני יודעת שהלך לנו הפוך/ שבועיים לא שיחקת לי בלב/ לא חסר לי, לא חסר”. שבועיים הוא לא הוציא לה חיוך ולא שיחק לה בלב. היא מרגישה את זה, כואבת את זה, שרה את זה עם כל הכינורות העצובים ובסוף מנסה לשכנע את עצמה שזה לא חסר לה, לא חסר. זאת דיקלה.
הסינתזה של צליל הערבי על ביט מערבי עדיין עובדת לה. כבר היית מצפה שזה יצא מהאף, אבל איכשהו, זה מצליח שלא להימאס, אם כי נרשמו כאן פזילות ראשונות לסגנון הים-תיכוני המאוס וחבל שכך.
דיקלה תמיד הגישה את השירים שלה עם כל הדרמה. באלבום הזה, היא מגדירה מחדש את התחום. חצאי טונים שנגמרים בקול נשבר, בגרון ניחר, בגעגוע שורף, איזה תענוג. פעם, האדמו”ר, בשבתו להסביר מהם אותם “ערגונות” (מ”זרעי קיץ”), אמר שערגונות הם השפיצים הדוקרים של הגעגוע. על השפיצים האלה, יושבת דיקלה.
הרבה אנשים עבדו על האלבום הזה. את רובו, כתבה והלחינה דיקלה עם אחרים. עדי רותם הוא השם הבולט בעיבוד ובהפקה המוזיקלית והוא (היא?) העמיד תזמור עצום, בתוכן ובממד, כיאה לקיר המוזיקלי שראוי לתמוך מאחורי קול כמו של דיקלה.
