הזיכרון שלי כבר לא משהו. גם כשאני כבר זוכרת איזו מטלה, באה הסחת דעת ולוקחת אותי מזה. אבל, כמו בכל דבר בחיים, יש גם צד טוב בלא לזכור הכול
“יש לי בעיית זיכרון”, אמרתי לבעלי כשהעיר לי ששכחתי מה שביקש. פעם, חשבתי שהזיכרון שלי הוא סלקטיבי ויש דברים שפשוט בחרתי להדחיק. היום, אני מאשימה את הגיל, כי זה בטח לא ההורמונים של ההיריון, כי אני לא, פשוט הזדקנתי וחטפתי אלצהיימר. אולי לא ממש אלצהיימר, כי המצב לא חמור כל כך.
“הזדקנת?”, שואלת אותי הקטנה בת ה-10, כשאני תולה את השכחנות בגיל, “אימא, לא קצת התבלבלת?”
“תודה על המחמאה, מותק… היה שווה”.
אבל אחרי המחמאה, אני נזכרת שגם היא לא חפה מהאשמות על העובדה שאני שוכחת כל הזמן. שוכחת לרשום לחוג ולקבוע תור לרופא שיניים, לקנות גומיות לשיער ועוד כל מיני, אבל לפחות אני מודעת לבעיה וגם מתנצלת ומבטיחה להשתפר, רק שלא תמיד זה קורה. בחיי שאני עושה לעצמי רשימות כדי שלא לשכוח ומסתובבת עם יומן ותזכורות ואיכשהו, לא תמיד זה עובד לי.
נגיד שכתבתי ברשימה לרשום את הילדה לחוג, שזה משהו שאני עושה מהפלאפון, כי אני לא נמצאת ליד מחשב ובדיוק באמצע הרישום, הטלפון מצלצל ואני עונה ואופס… נגמרה השיחה והמשכתי הלאה ושכחתי מהרישום
נגיד שכתבתי ברשימה לרשום את הילדה לחוג, שזה משהו שאני עושה מהפלאפון, כי אני לא נמצאת ליד מחשב ובדיוק באמצע הרישום, הטלפון מצלצל ואני עונה ואופס… נגמרה השיחה והמשכתי הלאה ושכחתי מהרישום. או שאני מתקשרת לשלם את החשמל, שמים אותי בהמתנה. מחכה, מחכה… מישהו מסיח את דעתי ושוב שכחתי. אלה לא רק המטלות שאני שוכחת. המפתחות לאוטו, אם לא שמתי אותם במקום הקבוע, זה אסון, כי אני לא אזכור איפה כן שמתי אותם. יש לי את הקטע הזה, שאני אוהבת לשמור מסמכים, או דברים חשובים במקומות סודיים, שלא ילכו לאיבוד, חלילה, ולא נזרוק אותם בטעות. בדרך כלל, אני לא זוכרת את המקום הסודי והדברים נעלמים. במקרה הטוב, אני מוצאת אותם בניקיון של פסח.
יש לי קטע כזה גם עם אנשים. יכולה לפגוש מישהו שאני מכירה שנים ולא לזכור איך קוראים לו. נו, זו בעיה אמתית ולחשוב שפעם הכי הייתי משוויצה בזיכרון שלי. הייתי זוכרת שמות ופנים וסיפורים. טוב, אני לא מושלמת, אז יש לי בעיית זיכרון. לכל אחד יש איזה באג, אצלי זה הזיכרון.
חצי הכוס המלאה
חשבתי ללכת לרופא לחפש טיפול. מישהו שאל אם אני אוכלת הרבה זיתים, כי זה גורם לשכחה. לא אוכלת זיתים כמעט, אז זה לא זה. אולי בכל זאת, אקבע לי תור לאיזה מומחה, או שאלך לאחת המכשפות הטובות שלי, שתטפל בבעיה, למרות שכשאני חושבת על זה לעומק, לפעמים בעיית הזיכרון גם טובה לי.
איזה מזל שאני שוכחת את הכאבים הבלתי נסבלים של הלידה ואת הקושי בהיריון, אחרת אין סיכוי שהייתי יולדת שוב. איזה מזל שאני שוכחים שהכביש כל כך מסוכן, אחרת הייתי מפסיקה לנסוע. איזה מזל שאני לא זוכרת את כל הפיגועים, אחרת הייתי חיה בפחד תמידי. איזה מזל שאני לא זוכרת שפוגעים בי וממשיכה הלאה, אחרת החיים היו בלתי נסבלים.
הלוואי שיום אחרי הבחירות החוזרות בגולן, נתעורר לבוקר חדש ולא נזכור את ההכפשות שנזרקו לאוויר, את המחנאות והיריבות. הלוואי שנזכור רק את הטוב ונשכח את הרע. הלוואי שנצליח לנקות מעצמנו את כל המשקעים של זיכרונות העבר ונתמקד בזיכרונות הטובים והיפים ונזכור לחשוב טוב ולראות טוב. אז נכון שאני צריכה להתאמץ קצת יותר לזכור את כל המטלות שלי, כי לשכחה במצב שלי אפשר למצוא פתרונות.
מה שאני מסיקה זה שבכל מצב יש טוב ופחות טוב ובסוף, זו הבחירה שלנו מאיזו זווית להסתכל על הדברים. גם לבעיית הזיכרון שלי יש צד חיובי ושבעלי לא יקטר, כי זה טוב גם בשבילו, שאני לא תמיד זוכרת הכול.
