אמנון שמוש, שעלה בנעוריו מחלב שבסוריה, הוא מהבולטים שביוצרים העבריים יוצאי ארצות ערב, שהציגו את המורשת המפוארת של יהדות המזרח. טען, שההחמצה הגדולה ביותר של התנועה הקיבוצית הייתה הכישלון בקליטת העלייה מארצות המזרח
צילום: עמרי ליאור, ויקיפדיה
כאשר ניהלתי את מרכז “יובלים” – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, במכללה האקדמית תל–חי, שהיה זרוע קהילתית של המכללה, ערכתי אחת לשנה את “כנס יובלים“; כנס אקדמי שיוחד לנושא מסוים, כמו צדק חברתי ביהדות, מסורתיות ועוד. ב-2012, לפני עשר שנים בדיוק, הוקדש הכנס לנושא: “יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו?”. עם המרצים בכנס, נמנה הסופר אמנון שמוש (1929-2002), ממייסדי מעיין ברוך וחבר בו עד יומו האחרון, שהלך החודש לעולמו.
אמנון שמוש, שעלה בנעוריו מחלב שבסוריה, הוא מהבולטים שביוצרים העבריים יוצאי ארצות ערב, שהציגו את המורשת המפוארת של יהדות המזרח, למשל ברומן המצליח “מישל עזרא ספרא ובניו“, שעובד לסדרת טלוויזיה פופולרית.
בהרצאתו בכנס, סיפר אמנון שמוש שבראשית שנות החמישים, הוא יצא לשליחות תנועתית במרוקו, להדריך בתנועת “החלוץ” ולעודד עלייה לישראל. לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. לקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמתיים בקיבוץ בישראל וכיוון שחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר.
הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: “איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו
הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: “איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו“.
אמנון שמוש סיפר את הווידוי הכואב הזה ואמר שהגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהייתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, הייתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר.
שמוש טען, שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, הייתה הכישלון בקליטת העלייה הגדולה מארצות המזרח, בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו הייתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת, או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים, שבהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. כיוון שלא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכייה לדורות.
גל העלייה הבא
אני מזהה עם דבריו של אמנון שמוש, בכל לבי. היום, חדרי אוכל בקיבוצים רבים, ובהם קיבוצי, אורטל, הם כשרים. הסיבה לכך היא עסקית–תיירותית; היכולת לארח קבוצות ואורחים לארוחות בחדרי האוכל. אני תומך מאוד במגמה זו, ולא רק מהסיבות הכלכליות, שהן כשלעצמן חשובות מאוד, אלא גם מסיבות עקרוניות. אני סבור שהמרחב הציבורי המשותף בקיבוץ, צריך להיות כשר. הוא צריך להיות נוח לכל החברים, לכל בני משפחותיהם, לכל אורחיהם ולכל יהודי המתארח בקיבוץ. הנה, מה שאנו מוכנים לעשות היום למען רווח עסקי, לא עשינו אז, כדי לקלוט עלייה מבורכת ולהיות שותפים מובילים במהלך הציוני הגדול, לאחר קום המדינה, ולא להידחק לשולי העשייה ולכן גם לשולי ההוויה.
ההחמצה של העלייה הגדולה מארצות ערב היא אכן בכייה לדורות, כפי שהיטיב להגדירה שמוש. גם את העלייה הגדולה מחבר המדינות בשנות ה-90′, החמצנו; התנועה הקיבוצית וההתיישבות העובדת כולה. מפעל “בית ראשון במולדת“, שסיפק לעולים קורת גג, אולפן לעברית ותעסוקה בשנתם הראשונה בארץ היה הצלחה גדולה, אך מעט מאוד עולים בחרו להישאר בקיבוץ. ספק אם התנועה עשתה חשבון נפש ותחקרה את הכישלון – מדוע העולים שעברו בקיבוצים, לא בחרו להשתקע בהם.
אני מקווה מאוד שבגל העלייה הקרב ובא, מאוקראינה ומרוסיה, ואני נמנה עם האופטימיסטים המאמינים שיהיה זה גל של מאות אלפי יהודים, נצליח יותר. על כל מערכות המדינה למתוח את עצמן עד קצה יכולתן כדי להצליח במשימה הציונית הגדולה הזו וכך גם אנחנו, המגזר הכפרי, תנועות ההתיישבות, התנועה הקיבוצית. הדבר יחייב אותנו לגמישות; לא לצפות רק מהעולים להסתגל אלינו, אלא לסגל גם את עצמנו אליהם ולצרכיהם.
יהי זכרו של אמנון שמוש ברוך!
