ביום רביעי, 23.12.15, דחה בית המשפט העליון בהרכב של שלושה שופטים את ערעורו של רומן זדורוב וקבע כי זדורוב אשם. אולם הדבר שימשיך להדהד, הוא טענתו של ראש הרכב השופטים יורם דנציגר בדעת מיעוט כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק.
כיצד נגזר על קהילה קטנה כל כך להיות הן זירת הרצח של ילדה תמה, הן ביתם של משפחות הקרבן והנאשם, הן להכיל את העצב הקשה, את המבטים, החרדות וההאשמות, והן את הקבר שממאן לנוח על משכבו בשלום?
ביום רביעי השבוע, שעה 11:00, תשע שנים ועוד שבוע לאחר הרצח, היו אצל תושבים רבים בקצרין רק התקווה, אולי התפילה, שיחשוף בית המשפט העליון את אותה חמקמקה – את האמת, שיישוב השלום ודמי הילדה היפה יפסיקו לצעוק מהאדמה.
אך הפסיקה לא הביאה בכנפיה לכאורה תחושה של “למעלה מכל ספק” המיוחל. יתכן כי הדלת שהייתה אמורה להסגר סוף סוף, רק נפתחה אל סופה חדשה שמתרגשת אל פנינו.
את הבעייתיות של פסק דין שטומן בחובו אפשרות לדיון נוסף יחושו אולי כל המאות שנדרשו במהלך השנים להעיד בבתי המשפט, משפחות שנפגעו, ילדים אחוזי החרדה של אז, התושבים שניסו לשווא לגלגל את הזמן לאחור, אחורה מאותו יום נורא, 6 בדצמבר 2006, שעה 13:30, בו נרצחה תאיר, ביתם של אילנה ושמואל יבל”א באכזריות בין כתליו של בית הספר “נופי גולן”.
בימים לאחר הרצח נקראו רבים מתושבי קצרין והגולן להתייצב בפני צוות חקירה מיוחד שהוצב בבניין משטרת קצרין, שוב ושוב הוזעקה התקשורת נוכח “גילוי” חשודים, עד למעצרו של רומן זדורוב, עולה חדש, תושב קצרין, שעבד כרצף בבית הספר, שבעה ימים לאחר הרצח.
ביום 19.12, שבועיים מהמעשה, הודיעה המשטרה על הודאה באשמה ושחזור, יום לאחר מכן חזר בו זדורוב מההודאה. עוד באותו חודש ביקשה משפחת ראדה לצרף חוקר פרטי לחקירה, אך בג”צ דחה את בקשתה.
כתב אישום בגין רצח ושיבוש הליכים הוגש בתום חודש מההודאה, המשפט התנהל במשך כשנתיים, עד תפנית ביום 1.3.2009 כאשר העד המרכזי של ההגנה, ד”ר חיים סדובסקי, סרב להעיד בשל מצבו הבריאותי ויחס התביעה. לדבריו, היה יכול להצביע על האשמים האמיתיים. עדותו נמחקה.
כעבור ארבע שנים כמעט, 14.9.2010 הרשיע בית המשפט המחוזי בנצרת פה אחד את זדורוב ודן אותו למאסר עולם. המדינה פיצתה את משפחת ראדה ב-1.5 מיליון שקל בתחילת 2012.
באותה שנה, נובמבר, מערער זדורוב לבית המשפט העליון ומבקש לצרף ראיות חדשות. כעבור כחצי שנה, 18.3.2013, משיב בית המשפט העליון את התיק למחוזי בנצרת לטובת חוות הדעת על טביעת הנעל וצורת הסכין. ד”ר מאיה פורמן מעידה בפני בית המשפט ב-13.6 באותה שנה, כי הסכין הייתה משוננת ולא כפי שזדורוב שחזר. מומחה אמריקני שולל טביעת נעל על מכנסיה של תאיר.
עוברת שנה נוספת, ביום 24.2.2014 מרשיע בית המשפט המחוזי בנצרת בשנית את רומן זדורוב והוא מערער לבית המשפט העליון על ההרשעה השנייה.
ביום רביעי, 23.12.15, דוחה בית המשפט העליון בהרכב של שלושה שופטים את הערעור וקובע ברוב של שני השופטים יצחק עמית וצבי זילברטל כי זדורוב אשם.
ראש הרכב השופטים יורם דנציגר ניצב בדעת מיעוט וטוען כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק.
פרקליטו של זדורוב אביגדור פלדמן אומר מיד אחרי הדיון כי “שופט אחד החליט שאין ראיות להרשיע אותו, שני שופטים קבעו כי יש מקום להרשיע אותו. האם ייתכן שאדם יישב במאסר עולם כאשר שופט עליון בישראל חושב שהוא זכאי. בהחלט יש אפשרות לדיון נוסף, ובהחלט נגיש בקשה לדיון כזה אחרי שנתעמק בפסיקה. אני בוודאי מאוכזב, השתכנענו שאין ראיות להרשיע את זדורוב ברצח, יש יותר מדי סימני שאלה שמרחפים בתיק שאי-אפשר להתעלם מהם. השופט דנציגר כתב בדעת מיעוט שבה הוא הציע לזכות את רומן זדורוב מחמת הספק. הספק הוא הדבר שבו אנחנו נתלים”.
בבית העלמין בקצרין ממאן קברה של ילדה תמה לנוח על משכבו בשלום.
באוזניי, שילדים הם כל עולמי, נותר צליל הדהודם של אזיקי ספק.
* כתבה זו נסתייעה בנתונים שפורסמו באתרים:
ynet, מעריב, ויקיפדיה וואלה!
