יצאתי עם המתבגר והמתבגרת למרפסת, לקפה ועוגה ופטפוטים. נזכרתי במחוות הקטנות של הורי הכי פשוט – הכי כיף
השבוע, בערב חג האהבה, רגע לפני שהאיש יצא מהבית, השכם בבוקר, כשאני עדיין מנומנמת במיטה, הוא נשק לי על המצח והתנצל שלא נוכל לחגוג היום, כי הוא חייב להיות בעבודה בערב, אבל תמיד נוכל להשלים את החגיגה. כמובן שלא עשיתי מזה עניין והערכתי שזכר.
בשעת בין ערביים, כשהשמש התחילה לשקוע, אחרי יום די קליל ונחמד שעבר עליי, הצעתי למתבגרים שהיו בבית שנצא לאכול פיצה, או גלידה, או משהו, בכל זאת, ערב חג האהבה. אבל הם לא ממש הביעו התלהבות ליציאה, אז החלטתי לאפות לנו עוגת שוקולד מושחתת, שהמתבגרת ראתה באינסטגרם וביקשה לפני כמה שבועות שאנסה את המתכון.
ישבנו על הנדנדה שהבנים בנו לי ליום ההולדת. התנדנדנו, קשקשנו, צחקנו ואז הם פרשו לעיסוקיהם ואני נשארתי על הנדנדה, מחייכת ומבסוטית מהבילוי הקטן הזה שלנו, שמילא לי את הערב ואת הלב ובכל פעם מחדש, מזכיר לי איך דווקא הדברים הקטנים האלו, הפשוטים כל כך, כיפים ואפילו לא יצאנו מהבית
כשהעוגה הייתה מוכנה, הכנתי לנו קפה בספלים היפים שלי ויצאנו שלושתנו לחצר. מזג האוויר היה כבר נעים ונהנינו מערב כיפי יחד. אכלנו את העוגה עם הקפה הטעים ואחר כך ישבנו על הנדנדה שהבנים בנו לי ליום ההולדת. התנדנדנו, קשקשנו, צחקנו ואז הם פרשו לעיסוקיהם ואני נשארתי על הנדנדה, מחייכת ומבסוטית מהבילוי הקטן הזה שלנו, שמילא לי את הערב ואת הלב ובכל פעם מחדש, מזכיר לי איך דווקא הדברים הקטנים האלו, הפשוטים כל כך, כיפים ואפילו לא יצאנו מהבית.
ככה, כשכולם ברשתות העלו תמונות וברכות של יום האהבה, חשבתי דווקא על ההורים שלי, שהם כבר שנים רבות יחד ועל מחוות האהבה הקטנות שלהם אחד לשני. קופסאות האוכל שאימא שלי תמיד הכינה לאבא לקחת לעבודה, ארוחות מגוונות ומושקעות, כל בוקר. או שתמיד היא הייתה מחמיאה לו ואומרת “אבא שלכם תמיד יודע לקנות לי כל מה שאני צריכה, בלי רשימה“. כששאלתי את אבא משהו כילדה, הוא היה אומר “מה שאימא שלך אומרת, היא מחליטה” וזו לא הייתה אמירה של בעל שפוט, אלא כזה שמכבד ומעריך את אשתו.
עוד כל מיני מחשבות יפות עלו בראש. למשל, אימא אף פעם לא ציפתה שאבא ינקה, או יבשל והיא פינקה אותו בכיף, בלי להתלונן והוא שיחרר לה להחליט על ענייני הבית ופינק במתנות קטנות, שאומנם לא היו ארוזות, אבל הביעו הרבה. גם כשהחלו להזדקן, תמיד כיף לראות אותם יושבים סביב שולחן האוכל, או בסלון, מקשקשים, או מרכלים יחד, בחברות יפה שכזאת. זה מרגש לראות את המחוות הקטנות ביניהם, אלו שמשמרות את הביחד כל כך הרבה שנים. לפעמים, אנחנו נוטים לשכוח לעשות אותן ביום–יום, במירוץ של החיים וזה לא רק באהבה, אלא בכלל, יש לנו נטייה לחשוב ולתכנן דברים גדולים בזמן שאנחנו מפספסים את הדברים הקטנים הפשוטים, שעושים לנו טוב.
כמו זוג כיסאות הים שקניתי לעצמי במבצע ב-50 ש“ח, אחרי שכל כך הרבה שנים רציתי שיהיו לי ומאז, אני מתלהבת מהם כל כך כשאנחנו יורדים לכנרת, או עוצרים באיזה נחל, או העצירות שאני עושה לעצמי בדרך ליום עבודה, כשפעם חשבתי שזה בזבוז זמן וכשהבנתי שזה טוב לנפש, זה הפך להרגל שאני לא מבינה איך ויתרתי עליו. אז השנה, דווקא ביום האהבה, כשלא יצאנו לאיזה בית קפה או מסעדה לחגוג, חשבתי על הנשיקה במצח וההתנצלות של האיש שלא נוכל לחגוג, מחווה קטנה של תשומת לב, שעשתה לי טוב והזכירה לי כמה חשובות המחוות הקטנות הפשוטות ויום האהבה יכול להיות בכל יום.
