בשנת 1976, היו משה ובת שבע אגוז רווקים תל אביביים. משה ראה משהו בעיתון והם באו לבדוק והתאהבו. בלי אסלה, עם חשמל מהבוטקה של השומר, בלי רחוב, בלי מדרכה ובלי מכולת, אבל היה חלום, ואיזה חלום
רבים מאתנו הגיעו לגולן אחרי שכבר סללו בו כבישים, בנו בתים ויישובים, פתחו בתי קפה, הקימו גני ילדים, בתי ספר ומרכזי קניות. אנחנו נוסעים בכבישים מסודרים, נכנסים למכולת ולסופרמרקט, קופצים לבית קפה ופוגשים יישוב תוסס, שכבר מזמן הפך לבית עבור אלפי אנשים.
אבל היו כאלה שהגיעו כשהכול היה עדיין בגדר חלום. כשהאדמה חשופה, התשתיות כמעט אינן קיימות והיישוב שעתיד להיות קצרין עדיין נמצא בעיקר בראשם של כמה צעירים חדורי אמונה. אפשר לקרוא להם חלוצים.
לרגל 49 שנים לקצרין, "שישי בגולן" חוזר אל ימיה הראשונים של העיר. בכל שבוע, נפגוש אחת או אחד מוותיקי קצרין, נשמע את סיפור ההגעה, ההתחלה, הקשיים, החוויות והזיכרונות ונגלה כיצד נראית העיר של היום בעיניהם של מי שהיו כאן מההתחלה.
תוך כדי תנועה
משה ובת שבע אגוז, מקצרין, היו מהאנשים האלה. בשנת 1976, צדה את עינו של משה אגוז מודעה בעיתון על הקמת יישוב חדש בגולן. הוא היה אז צעיר, משוחרר מהצבא, אחרי שנת קבע כמדריך צניחה ועוד שנה של עבודה בקנדה – דבר שלא היה אופייני כל כך באותם ימים, כפי שהוא היום. אולי זה היה יצר ההרפתקנות. אולי האהבה לארץ. אולי הרצון לחוות משהו חדש ואולי קצת מכל דבר. משה ובת שבע, אז עדיין שני צעירים תל אביביים ורווקים, החליטו לבדוק במה מדובר. הם הגיעו לסייר באזור. באותם ימים, היו כאן בעיקר נופים עוצרי נשימה, מרחבים גדולים ואדמה. הרבה אדמה. הם התאהבו.
על הדרך, הם מספרים, שלפני שהחליטו על הגולן, בדקו גם את ימית שבסיני. בסופו של דבר, הלב שלהם בחר בגולן. באחד הביקורים, הם נפגשו עם סמי בר לב, בביתו שבראש פינה והוא סיפר להם על החלום הגדול – להקים יישוב חדש במרכז הגולן. החלום התחיל לקרום עור וגידים ועד מהרה התגבשה קבוצה של צעירים שהחלה להיפגש כמעט מדי חודש, באולמי "בני ברית" בתל אביב, לקראת הקמת היישוב.
בין חברי הקבוצה היו אבי זעירא, חיים גרינברג, בני נפתלי, יואב חרובי ז"ל, מנחם אסיף, ראובן ואורה יאירי ועוד רבים. הם היו צעירים נלהבים. חלקם זוגות וחלקם רווקים. לכולם היה משהו משותף: אמונה גדולה במקום שעדיין לא ממש קם ורצון משותף ליישב אותו. קצרין של אותם ימים הייתה חלק מחזון רחב יותר של ההתיישבות בגולן. היא נועדה להיות המרכז העירוני של האזור, אבל למי שהגיעו אליה בראשית הדרך, המילה "עיר" נשמעה כמעט דמיונית.
אז איך הכול התחיל?
"בת שבע ואני היינו עוד רווקים", מספר משה. "הגענו לנציגת משרד השיכון שחילקה את הבתים. רווקים קיבלו דירת חדר, נשואים דירת שלושה חדרים. הגיע תורנו. היא שאלה אותנו: 'רווקים, או נשואים?' הסתכלנו אחד על השני והיא ענתה: 'נשואים'. ככה קיבלנו דירת שלושה חדרים.
כנראה שהיא זאת שזירזה את התהליך והשניים נישאו ביוני 1977, בבית הכנסת הגדול באלנבי בתל אביב. בספטמבר, כבר קיבלו את ביתם הראשון, ברחוב החרמונית בקצרין.
הדירה אפילו לא הייתה מוכנה לגמרי.
"לא הייתה אסלה", מספר משה בחיוך. "אחרי זמן מה זה כמובן סודר וגם חשמל עוד לא ממש היה. העבירו כבל חשמל מהצריף של השומר".
כך התחילו החיים שלהם בקצרין. לא בדיוק שכונת מגורים נוצצת, אלא מקום שנבנה תוך כדי תנועה.
השכונה הייתה קטנה, הדיירים בעיקר זוגות צעירים והרבה מאוד נשים היו בהיריון. שבילים לא היו, מדרכות לא היו וגם ריצוף בין הבתים לא היה. בחורף, כשהגשם ירד והאדמה הפכה לבוץ, היו מניחים קרשים כדי שאפשר יהיה לעבור מבית לבית. נשים הרות חששו למעוד והגברים, בחוש ההומור הישראלי המוכר, קראו לרחוב "משעול הדמעות" – על שם הבכי והקיטורים של הנשים שנפלו, או התלוננו על התנאים.
בת שבע צוחקת. לדבריה, זה קצת מוגזם. אבל אין ספק שהחיים היו רחוקים מאוד ממה שאנחנו מכירים היום.
ממש בתוך הטבע
מה היה הדבר שהכי חסר לכם בהתחלה?
"לא היו תשתיות, לא שבילים לא מדרכות וגם לא הייתה מכולת", נזכרת בת שבע. "ההורים היו מגיעים לבקר מתל אביב ומביאים אתם מצרכים חשובים. בהמשך, מנחם אסיף פתח מינימרקט קטן וזו כבר הייתה חגיגה".
ביישוב קטן שנמצא בהקמה, מכולת היא הרבה יותר ממקום שקונים בו חלב ולחם. היא הופכת לנקודת מפגש. למקום שבו פוגשים שכנים, מחליפים חדשות, שומעים מה קורה אצל כולם ובעיקר מרגישים שמשהו מתחיל לקרות. למרות הקשיים, ואולי דווקא בגללם, התפתחה בקצרין של אותם ימים אווירה מיוחדת.
איך הייתה האווירה בשנים הראשונות?
משה: "קצרין הייתה מאוד צעירה. הייתה אווירה משפחתית. למעשה, לכל אירוע, כולם היו מוזמנים. אני זוכר בר-מצוות בפארק של קצרין, שכולנו שותפים. היינו יוצאים להרבה טיולים יחד – זוויתן, משושים, בשלג, לצפון הגולן. היה מעון קטן של נעמ"ת. כולם הכירו את כולם. הילדים גדלו יחד, ההורים נעזרו זה בזה, והשכנים הפכו לחברים ולמשפחה.
"זו הייתה אולי אחת המתנות הגדולות של החיים בתנאי ההתחלה הקשים: כשאין הרבה מסביב, האנשים הופכים להיות משפחה, קרקע להניח עליה ראש".
המעבר מתל אביב לקצרין היה קל לכם?
למשה זה היה מעבר טבעי וקל. עבור בת שבע, המעבר מתל אביב ליישוב מרוחק בגולן היה מורכב יותר.
בת שבע: "אני התקשיתי עם המרחק מההורים ומהחברוֹת. לא היו אוטובוסים ולא היו טלפונים והיה געגוע. בהמשך, המועצה ישבה במקלט ושם היה טלפון והיינו הולכים להתקשר. חברה שלנו, שלומית נמלייך, הייתה נשואה לסגן אלוף בצבא ולהם היה טלפון בבית. אימא שלי הייתה מתקשרת אליהם והיא הייתה קוראת לי לטלפון".
היום, כשכל ילד מחזיק טלפון בכיס ויכול לדבר עם מי שהוא רוצה בכל רגע, קשה לדמיין מציאות שבה כדי לקבל שיחת טלפון מאימא, צריך להגיע למקלט המועצה, או שהשכנה קוראת לך בקולי קולות.
"כולנו היינו מרוחקים מהמשפחה", אומרת בת שבע, "והפיצוי לכך היה שהאזור היה מאוד יפה וגם שהתגבשה חבורה. נעזרנו אחד בשני והיינו כמו משפחה".
זה אולי היה הסוד של דור המייסדים: הם הגיעו רחוקים מהמשפחה, אבל מהר מאוד בנו לעצמם משפחה חדשה ואת ההווי והמשפחתיות הזאת ממשיכה קהילת הגולן גם היום.
משה אגוז הוא איש רב פעלים. אחד התפקידים הלא-שגרתיים שמילא באותם ימים היה לוכד נחשים. זה לא היה תחביב תיאורטי. מאחר שהשטח כולו היה חשוף, היו הרבה מאוד נחשים, הם מספרים. אנשים היו מזעיקים אותו ללכוד אותם, גם בשעות הלילה, בשישי ובשבת. כך, לצד הקמת בתים וגני ילדים, ניהול חיי קהילה והקמת תשתיות, התושבים הראשונים נדרשו להתרגל גם לחיים בטבע, ממש בתוך הטבע ואולי בעצם לשם כך הם הגיעו. לחיות קרוב לאדמה, למרחבים, לנוף עוצר הנשימה.
נתינה מתוך הכאב
כשהגיעו לקצרין, משה מצא לפרנסתו עבודה כאיש אחזקה ב"פרי הגליל", בחצור. בהמשך, מאחר שהיה בוגר וינגייט, הציע לו סמי בר לב ז"ל, ראש המועצה דאז, להקים מחלקת ספורט ביישוב. במשך שמונה שנים, היה משה רכז הספורט של קצרין. הוא ארגן תחרויות טניס, ימי ספורט, שיעורי סקי בחרמון ועוד פעילויות רבות שהפכו את הספורט לחלק מחיי הקהילה.
היו הרבה ימי שלג אז?
"באותה תקופה, כמעט כל שנה היה שלג", הוא נזכר. "היינו עושים סקי בחרמון".
בשנת 1984, החל משה לעבוד בתעשייה האווירית, בתעשיות גולן, בבני יהודה. בת שבע, אחות במקצועה, עבדה בתחילה בבית החולים בצפת ובהמשך, הייתה אחות ילודים ופגים בבית החולים "פוריה".
שניהם עבדו, גידלו ילדים והיו חלק מהקהילה שהלכה והתבססה סביבם. למשה ובת שבע שלושה ילדים: גור ז"ל, טופז ומור.
גור נהרג לפני 22 שנה, בתאונת דרכים, כשהיה בן 26. הוא היה סטודנט להנדסת מכונות באוניברסיטת בן גוריון, בבאר שבע. טופז היא כיום ד"ר לקלינאות תקשורת. יש לה ארבעה ילדים והיא מתגוררת עם משפחתה בקצרין. מור היא מעצבת גרפית ואנימטורית, עובדת בהייטק, מתגוררת במרכז ולהם שני ילדים.
לצד רגעים של שמחה, המשפחה שנבנתה בקצרין ידעה גם אובדן עמוק. בתוך הכאב, משה ובת שבע בחרו להמשיך ולחפש שמחה, נתינה וחיבור לחיים. גור בנם היה ילד טבע שאהב ספורט. בני המשפחה בחרו להנציח אותו במצפה לזכרו, בסיועו של סמי בר לב. המצפה ממקום ליד מכינת "תמיר" ונחל קצרין – מקום שבו הטבע, שאותו כל כך אהב גור, ממשיך להיות חלק מהסיפור שלו.
בשנת 1980, עברו משה ובת שבע לביתם הנוכחי, ברחוב הצבעונים. בבית הזה, נולדו טופז ומור. ארבעים ושש שנים אחר כך, הם עדיין גרים באותו בית. הם מסתכלים על עצי הדקל הגבוהים המתנשאים בגינה, עצים שצמחו מחרצני תמרים שהביאה אימא של בת שבע והם עצמם טמנו באדמה לפני שנים. הזמן, כמו העצים, עשה את שלו. המשפחה גדלה והם הפכו לסבא וסבתא לשישה נכדים. סביבם התחלפו בתים, משפחות וילדים שהפכו למבוגרים. היישוב כולו השתנה כמעט ללא הכר מימיו הראשונים.
געגוע לפעם
מה אתם חושבים על קצרין של היום?
משה לא מסתיר את געגועיו לקצרין של פעם.
"אני פחות אוהב את הבניינים הגבוהים שמתחילים להיבנות עכשיו. אני אוהב את האווירה הכפרית שהייתה", אבל הוא גם יודע שהזמן אינו עומד במקום.
"אני מבין שאנחנו מזדקנים והגולן צריך לגדול ולהתפתח".
יש בדברים האלה משהו מאוד אנושי. מצד אחד, הגעגוע למקום הקטן, הכפרי והמשפחתי, שבו כולם הכירו את כולם. מצד שני, ההבנה שהמקום שהם עצמם עזרו להקים אינו יכול להישאר קפוא בזמן. הגולן צריך לגדול. קצרין צריכה להתפתח. עוד משפחות יגיעו, עוד ילדים יגדלו כאן, עוד שכונות ייבנו. אולי זו בדיוק נקודת המבט היפה של דור המייסדים: הם רוצים לשמור על מה שהיה, אבל מבינים היטב שאי אפשר לעצור את הזמן.
"אנחנו אוהבים את מגוון האנשים שיש ביישוב", אומר משה. זה אולי אחד מסודות הקסם של קצרין. היא השתנתה, אבל הרעיון, שבזכותו הגיעו לכאן הראשונים, עדיין חי.
משה: "אנחנו מוקפים בשכנים טובים מכל המגזרים – חב"דניקים, דתיים לאומיים וחילונים. כולם אנשים טובים. גרים יחד בשכנות טובה ואנחנו אוהבים את השכונה".
הם מדברים בהתלהבות על החברויות ועל רוח ההתנדבות, מהדברים שהם הכי אוהבים בקצרין.
מה אתם עושים היום?
אחרי כמעט חמישה עשורים בקצרין, משה ובת שבע ממשיכים לחיות חיים מלאים. מטיילים הרבה בארץ ובעולם. הולכים הרבה ברגל. משה עושה גם הרבה ספורט.
"אנחנו גם חברים בקבוצת מתנדבים ובעמותה של ארז כהן, קרן 'אורו של חסד'. אורזים מצרכים לנזקקים ומסייעים למי שזקוק לעזרה.
"הולכים להופעות ולאירועים. רק השבוע, היינו בהצגה 'גברתי הנאווה', בקצרין".
אולי זה הדבר היפה ביותר בסיפור שלהם. הם הגיעו לכאן כצעירים, כמעט בלי לדעת למה הם נכנסים. הם קיבלו דירה בלי אסלה, חיו עם כבל חשמל שהגיע מצריף השומר, עברו בחורף על קרשים מעל הבוץ, חיכו לטלפון במקלט, התגעגעו למשפחה, גידלו ילדים, עבדו, בנו קהילה וחוו את כל מה שהחיים יכולים להביא, שמחות לצד כאבים ואובדן ובכל זאת, הם נשארו. לא רק בבית. גם ברוח.
"למרות האובדן שחווינו עם מותו של גור, אנחנו מחפשים שמחה ונתינה בחיים שלנו", אומר משה. "אנחנו משתדלים לסייע ולתמוך במי שצריך".
כשאני נפרדת מבת שבע ומשה אגוז, אני חושבת לעצמי: כך נראית ציונות במיטבה. לא סיסמאות גדולות, אלא זוג צעיר שמחליט לעזוב את תל אביב, להגיע למקום שאין בו כמעט כלום, להניח כאן את היסודות לחיים חדשים ולהישאר כדי לראות את החלום גדל.
הם חלק מדור של חלוצים אוהבי הארץ. אנשים שלא חיכו שהמקום יהיה מוכן בשבילם, אלא הגיעו כדי להיות אלה שמכינים אותו. היום, כשהם מביטים על קצרין, הם יכולים לומר בלב שלם: היינו כאן, כשהכול התחיל. כשהיו כאן בעיקר נוף, אדמה וחבורה של צעירים שהאמינו שאפשר לבנות כאן בית, קהילה ויישוב שיתפתח לדורות הבאים.
