אמנם, בעתיד הנראה לעין, אין פרטנר פלשתינאי לשלום ולסיום הסכסוך, אך אין זה פוטר אותנו מהאחריות לגבש פתרונות, שאולי בעתיד ניתן יהיה ליישם אותם
בחלקו הראשון של המאמר, הוכחתי שאין לישראל, היום ובעתיד הנראה לעין, פרטנר פלשתינאי לשלום ולסיום הסכסוך. לקראת הבחירות, אפשר להגדיר זאת כך: המשותף לתכניות המדיניות של בצלאל סמוטריץ’ ושל תמר זנדברג ולכל מה שביניהן, הוא שבדיוק באותה מידה, אין להן פרטנר. מן הראוי שנכיר במציאות הזאת.
אף שאין פרטנר בעתיד הנראה לעין, אין זה פוטר אותנו מהאחריות לגבש פתרונות, שאולי בעתיד ניתן יהיה ליישם אותם ועד אז, ניתן לקדם אותם.
במשך שנים, מפמפמים לנו שיש רק פתרון אחד, ואין בלתו – שתי מדינות לשני עמים, על בסיס קווי 4.6.67, אולי עם חילופי שטחים קלים. זה הפתרון שבקופסה. תומכיו מספרים לנו את האגדה שבפתרון כזה, הפלשתינאים יוותרו על תביעת “זכות” השיבה.
הפתרון הזה הוא מתכון לאסון. מזלנו שערפאת ואבו מאזן דחו את הצעות ברק ואולמרט ברוח זו. אילו קיבלו אותן, חלילה, ישראל הייתה מתמודדת עם סכנות חמורות.
נקודת המוצא היא זכותנו הטבעית וההיסטורית על הארץ. זה המסד הערכי, המוסרי, לכל פתרון. איננו כובשים במולדתנו. יש לנו זכות על כל שעל ברחבי ארץ ישראל – זכות להתיישבות ולריבונות. היכן וכיצד לממש את הזכות, על כך יש להפעיל שיקול דעת
מדינה פלשתינאית בשטחי יהודה ושומרון, שמדינות ערב ימהרו לגרש אליה את כל הפליטים הפלשתינאים שבתחומן, תהיה מדינה קטנה, צפופה, חלשה, ענייה וחסרת יכולת קיום. ניסיון לקיים מדינה כזאת יהפוך את הישות הזאת לסיר לחץ חברתי וכלכלי. הלחץ הזה יתועל לאפיקים לאומניים. מהר מאוד נראה מצעדי שיבה, כמו בגבול עזה, על גבול נתניה, כפר סבא ופתח תקווה – 15 ק”מ מת”א. הסכם שלום כזה לא יחזיק מעמד וידרדר אותנו במהירות למלחמה. מלחמה כזאת תתפוס אותנו ללא גבולות בני הגנה, בפאתי גוש דן, עם רצף ערבי ואסלאמי, מכביש 6 ועד איראן. הפתרון הזה טומן בחובו סכנה למלחמה קשה ועקובה מדם. לכן, כל אדם שוחר שלום ידחה אותו.
תכנית העקרונות
הפתרון חייב להיות שונה. אלה העקרונות שעליהם להנחות אותנו בגיבוש הפתרון:
א. נקודת המוצא היא זכותנו הטבעית וההיסטורית על הארץ. זה המסד הערכי, המוסרי, לכל פתרון. איננו כובשים במולדתנו. יש לנו זכות על כל שעל ברחבי ארץ ישראל – זכות להתיישבות ולריבונות. היכן וכיצד לממש את הזכות, על כך יש להפעיל שיקול דעת, על פי האינטרסים הלאומיים השונים שלנו.
ב. זכותה של ישראל לביטחון לאומי אינה מוטלת בספק. כל הסכם שלום חייב להבטיח את הביטחון. מרכיבי הביטחון העיקריים הם חוסנה של החברה הישראלית ואחדותה, עוצמתו של צה”ל, יכולת הרתעה בלתי קונבנציונלית וגבולות בני הגנה. בשום מחיר, ישראל אינה יכולה לוותר על גבולות בני הגנה ואין גבולות בני הגנה ללא בקעת הירדן רבתי בידינו.
ג. על ישראל להבטיח את היותה מדינה יהודית דמוקרטית, בעלת רוב יהודי גדול וחד-משמעי לדורות.
את סעיף א’ – מימוש זכותנו על הארץ, עלינו ליישם באופן שלא יסכן את סעיפים ב’ ו-ג’, כלומר יבטיח גבולות בני הגנה ויבטיח ששטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים לא יהיו בשליטתנו.
על עקרונות אלה ניסח יגאל אלון את תכניתו המדינית, התכנית המדויקת כל כך, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. על עקרונות אלה, הוצעה בשנות ה-70′, תכנית “השדרה הכפולה” ובשנות ה-90′, תכנית “הדרך השלישית”. על בסיס עקרונות אלה, ביסס רבין את מורשתו המדינית, בנאומו האחרון בכנסת, לפני הרצח, שבו הציב את הקווים האדומים שלו במו”מ על הסדר הקבע:
“גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה, ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים, שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה ‘הקו הירוק’ לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון”.
הטענה העיקרית כלפי העקרונות הללו, היא שאין להם סיכוי כי אין להם פרטנר, אך כבר ראינו שאין פרטנר גם לפתרון הקופסה. במקום להתעקש על תכנית גרועה שאין לה פרטנר, מוטב שנעצב תכנית טובה, בתקווה שבעתיד יהיה לה פרטנר.
נוסחת ירדן
נאומו של רבין היה בדיון על הסכם אוסלו ב’ ומן הראוי שנבחן את מאזן אוסלו. כפי שהוכחתי בחלקו הראשון של המאמר, ב”מבחן הדם”, הסכמי אוסלו היו כישלון חרוץ – הם לא קירבו אותנו כהוא זה לשלום, כי שותפינו כלל לא התכוונו להתקדמות כזו. ההסכמים הביאו למרחץ דמים – כ-1,500 הרוגים ישראלים. אולם אי אפשר להתעלם מהתוצאה החיובית של ההסכם – השתחררנו מהשליטה על מרביתם של הפלשתינאים. אחרי אוסלו, הרש”פ הייתה כמעט מדינה לכל דבר, אולם מרחץ הדמים חייב אותנו לצאת למבצע “חומת מגן”, שבו מיגרנו את הטרור ובעקבותיו, החזרנו לידינו את האחריות הביטחונית על כל השטח, מבלי לחזור ולשלוט על האוכלוסייה. הרש”פ היא ישות עצמאית, פחות ממדינה – יש לה נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, משטרה, שב”כ, בתי סוהר, בתי משפט ושגרירויות רבות בעולם. אין לנו כל אינטרס לחזור ולשלוט שם.
כל עוד אין בידינו להתקדם לפתרון, עלינו לנהל את הסכסוך בתבונה, תוך קיומן של הרש”פ העצמאית למחצה ושל מדינת עזה העצמאית כמעט לחלוטין, להבטיח ללא פשרות את הביטחון ולסייע בכל הקשור לצדדים האזרחיים והכלכליים.
במקביל לניהול הסכסוך, עלינו לחשוב לטווח הרחוק, על הפתרון הרצוי. הפתרון הזה לא יוכל להיות בתוך הקופסה שבין הירדן והים. הקופסה הזאת אינה יכולה להכיל שתי מדינות לאום ריבוניות, החיות בשלום זו לצד זו. הפתרון חייב לכלול את ירדן. הפרטנר שלנו יהיה פדרציה ירדנית-פלשתינאית, זו או אחרת. מול פדרציה כזו, הסכסוך לא יהיה על עצם הקיום, אלא סכסוך גבולות. בסכסוך כזה, ניתן יהיה להגיע לפשרה טריטוריאלית סבירה, שבה בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות יהיו בריבונות ישראל, ירושלים השלמה תהיה בירת ישראל ורבת עמון השלמה בירת ירדן/פלשתין, ישראל לא תשלוט על הפלשתינאים כי שטחי הרש”פ יהיו חלק מן המדינה הירדנית-פלשתינאית. בפתרון הזה, לא יגורש אף אדם מאדמתו – לא יהודי ולא ערבי.
נכון, אין לנו היום שותפים לפתרון הזה, אך גם לא לאף פתרון אחר. אולם זה הפתרון היחיד שיכול להביא לשלום ולכן ראוי לטפח אותו, כדי שאם וכאשר יהיה לו פרטנר, ניישם אותו.
אל לנו לוותר על השאיפה לשלום ועל גיבוש הדרך לשלום. אל לנו לוותר על התקווה. אך השלום חייב להיות שלום אמת, שלא יסכן את ישראל.
הגשמת הציונות מעולם לא הייתה תלויה בנכונות הפלשתינאים לקבל אותנו. לא ביקשנו רשות לחזור לארצנו, לבנות אותה, להקים ולקיים מדינה וגם לא קיבלנו רשות כזו. כך יהיה גם בעתיד.
כפי שהיה מאז ראשית הציונות, קודם כול עלינו לבנות ולקיים מדינה יהודית עצמאית, דמוקרטית, משגשגת, צודקת, חזקה, קולטת עלייה, חברת מופת. חובתנו להגן על המפעל ועל המשך שגשוגו. מתוך העוצמה הזו, לחתור לפתרון של שלום, ברוח הרעיונות שהצגתי.
[בשל התמודדותי לכנסת, מטעם מפלגת “תל”ם”, ברשימה המחוברת עם “חוסן לישראל”, יוצא הטור “דברים שרציתי לומר” לחופשה, עד אחרי הבחירות]
