המונח “הסללה” נשמע לא טוב ו“ללכת עם העדר“, עוד פחות, אבל במקרה של מוקי נגרי דומה שהוא פשוט מתעופף לו עם הנחיל. זה סיפור אהבה שמתחיל במכוורת ונמשך ברומן רב–שנים עם כוורות ודבורים. נעים להכיר
“ד“ר מוקי נגרי, בן 45, נשוי לאפרת ואבא ליובל, שחר ואביב. גר במרום גולן. אנטומולוג, שזה חוקר חרקים וליתר דיוק – דבורים. החיבור שלי לדבורים התחיל לפני שנולדתי. אני בן קיבוץ עין חרוד מאוחד וההורים שלי הכירו כשעבדו יחד במכוורת של הקיבוץ. התחלתי לעבוד כילד במכוורת, מגיל 14 ועד אחרי השירות הצבאי.
העבודה במכוורת היא בעיקר ממוקדת דבש, אבל כדי ש‘יגר הדבש כמי נהר‘, צריך לעשות כמה מהלכים מקדימים וכאן נכנס המחקר לתמונה.
“למדתי לתואר ראשון במכללת תל–חי, במסלול ביוטכנולוגיה ומדעי הסביבה והתחלתי להתעניין, לא רק בגידול דבורים, אלא גם במבנה החברתי של המושבה – איך כל דבורה ‘יודעת‘ מה לעשות ומתי ואיך מבנה חברתי כזה התפתח במהלך האבולוציה. זה מה שגרם לי להמשיך ללמודי תואר שני ודוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים, בקבוצת המחקר של פרופסור גיא בלוך. בדוקטורט, חקרתי את התקשורת החברתית בין פרטים בתוך המושבות של דבורי הדבש ודבורי הבומבוס (דבורה גדולה ושעירה בצבעי שחור–צהוב).
לפעמים החיים הפרטיים נפגשים עם המחקר. רוצים דוגמה?
“אחד הדברים שחקרתי היה ניסיון להבין איך אותות מהדרגות הצעירות במושבה (רימות וגלמים) יכולים לשנות את ביטוי הגנים במוח של הפועלות שמטפלות בהן. מצאתי שהשינויים האלו גורמים לפועלות לטפל בדרגות הצעירות מסביב לשעון, כמעט בלי לישון. באותה תקופה, נולדו לנו הילדים והמחקר הפך להיות רלוונטי לחיים שלנו“.
ולפעמים לא. בניגוד לדבורים הפעלתניות כל כך, מוקי דווקא מחבב את הרביצה על הספה והצפייה בנטפליקס.
התחלת בעמק חרוד, עלית להרי ירושלים, מה הביא אותך לגולן?
“אחרי הדוקטורט, רציתי לקחת את הניסיון שצברתי במחקר בסיסי לא יישומי ולהעביר אותו לתחום של מחקר חקלאי יישומי. בנוסף, אפי ואני הכרנו בזמן הלימודים בתל–חי, רצינו לעזוב את העיר ולחזור לגור ולגדל את הילדים בסביבה כפרית. שמעתי על ‘מכון שמיר למחקר‘ והבנתי שהחוקרים בו מתעסקים במחקר שמאוד מחובר לשטח וזה בדיוק מה שחיפשתי. חוץ מזה, הוא נמצא בגולן, אז אפשר לטייל וגם הבאנו אתנו את הספה והמנוי לנטפליקס מירושלים“.
תאר מה אתה עושה באזור, כולל הישגים מחקריים, או יישומיים שלך בשנים האחרונות
“עיקר המחקר מתמקד בדבורים והאבקה בחקלאות. אני מתעניין ביחסי גומלין בין המערכת האקולוגית הטבעית לבין המערכת החקלאית ואיך אפשר לשפר את ההאבקה בחקלאות. אנחנו חושבים לפעמים שיש הפרדה בין שטחים חקלאיים לשמורות טבע, למשל, אבל האמת היא שאין שום חומה סינית. בהקשר של האבקה, למשל, מאביקי בר שנמצאים בשוליים של שטחים חקלאיים יכולים להיכנס למטע ולתרום שם להאבקה וליבול.
“מצד שני, ריסוס חומרי הדברה במטע יכול לפגוע באותם מאביקי בר וגם בחרקים אחרים שמועילים לחקלאות, כמו חרקים שטורפים חרקים מזיקים. במחקר, ביחד עם מדריכי גידול ממשרד החקלאות, בדקנו במטע שקד את ההשפעה של ריסוס בתכשיר קוטל חרקים נפוץ (קלאץ‘) על תמותת דבורים בכוורות שהוצבו במרחקים שונים משולי המטע. מצאנו שגם בכוורות שהצבנו בשטח שמורת טבע, 200 מטרים מהמטע, הייתה תמותת דבורים עודפת לאחר הריסוס ומצאנו שאריות של התכשיר בדבורים מתות, אפילו שבועיים לאחר הריסוס. אפילו בכוורות שהיו 500 מטרים בתוך השמורה מצאנו קוקטייל של חומרי הדברה. זאת יכולה להיות עדות לפגיעה בחרקים אחרים שהרבה יותר קשה לנטר ולאתר. המחקר הזה גרם לנו להמליץ להרחיק כוורות לפחות 500 מטרים מאזורים שמרוססים בחומר הזה“.
מתחת לרשת הקיווי
ריסוסים אינם הצרה היחידה הניצבת בפני הדבורים. בשנים האחרונות, התרחב מאוד השימוש בכיסוי רשתות למטעים, רפואה מונעת כנגד נזקי מזג האוויר. אבל לכל מטבע (ובמקרה הזה רשת) יש שני צדדים.
מסביר מוקי: “אני עובד עכשיו על פרויקט בנושא האבקה של גידול הקיווי. הפרויקט הזה ממומן על ידי שולחן מגדלי הקיווי והמטרה שלו היא לעזור למגדלים לשפר את ממשק ההאבקה, להוריד עלויות גידול ולמקסם רווחים. אני עובד עליו ביחד עם לילך שיפמן, מקיבוץ אל–רום, שהצטרפה לקבוצה שלי ובשיתוף עם צוות מטע אל–רום, שהקימו לנו את כל מערך הניסוי.
צמח הקיווי הוא דו–ביתי. יש פרחים נקביים, שמהם מתפתחים פירות ופרחים זכריים שמספקים את ההפריה והם נמצאים על עצים נפרדים. לכן חייבים האבקה לקבלת יבול איכותי. הדבורים הן אלו שמספקות את שירותי ההאבקה. אחת הבעיות היא שהרשתות מקשות על הדבורים לנווט בחזרה לכוורת
“צמח הקיווי הוא דו–ביתי. יש פרחים נקביים, שמהם מתפתחים פירות ופרחים זכריים שמספקים את ההפריה והם נמצאים על עצים נפרדים. לכן חייבים האבקה לקבלת יבול איכותי. הדבורים הן אלו שמספקות את שירותי ההאבקה. אחת הבעיות היא שהרשתות מקשות על הדבורים לנווט בחזרה לכוורת ובפועל, זה פוגע בהאבקה ובבריאות הכוורות במטע.
“על מנת להתמודד עם זה, המגדלים פותחים כל שנה את הרשתות במהלך הפריחה, כדי לאפשר לדבורים להאביק – תקופה של כשבועיים – ואחר כך, סוגרים שוב את הרשתות. לפעולה הזאת, יש מחיר כלכלי גדול גם בעבודה וגם בחשיפה לנזקים. המטרה של המחקר היא לבדוק אם ניתן לבצע את ההאבקה בכל זאת, מתחת לרשתות. העמדנו השנה ניסוי שדה עם בתי רשת בצורות סגירה שונות. הכנסנו כוורות מסביב למטע וגם מתחת לרשתות, כולל כוורות קטנות שאמורות לתפקד טוב יותר מתחת לרשת. צפינו בפעילות הדבורים, בדקנו את מקור אבקת הפרחים שהדבורים אספו ואת בריאות הכוורות לאורך הניסוי. עכשיו אנחנו מנתחים את התוצאות ומחכים לבדוק גם את כמות ואיכות היבול. הפרויקט הזה גם מעניין מאוד ואני גם מקווה שהוא יעזור למגדלים“.
ובמבט קדימה, מהן המטרות הבאות?
המטרה שלי מבחינה מקצועית היא לקיים מחקר בסטנדרט מדעי גבוה שיעזור לענות על שאלות מחקריות רלוונטיות לאזור הגולן ובכלל. ומבחינה אישית, המטרה היא לא להישאב למשרד ולהשאיר לי תמיד זמן לעבודת מחקר בשדה.
