היו אלה ששבתו רעב והיו גם מי שנצבו מאחורי הקלעים וארגנו כל מה שנדרש. במוצ”ש חמים, התכנסו כמה עשרות אנשים והעלו זיכרונות ומחשבות משביתת הרעב בגמלא, לאחר 25 שנה
ערן מאיר, “מכון שמיר למחקר”
“כך נפלה גמלא ביום העשרים ושלושה בחודש היפרברטיוס”, (יוסף בן מתתיהו, “תולדות מלחמת היהודים ברומאים”). בתרגום ללוח העברי, מדובר בכ”ג תשרי, אסרו-חג סוכות, המצוין מדי שנה כיום נפילת גמלא. בתזמון בין ימינו-אנו, לסתיו שנת 67, חזרנו אל עוד אירוע דרמטי שהתחולל באותה זירה, שביתת הרעב שהתקיימה בגמלא, כחלק ממאבק יישובי הגולן בתכניות נסיגה, שביתה שהסתיימה באסרו-חג סוכות, תשנ”ה (ספטמבר, 1994).
“ותשקוט הארץ…”, בתנ”ך זה תמיד 40 שנה ומשמעות המספר היא דור. בימינו, נהוג לומר כי דור הוא 25 שנה ובעולם החינוך, כבר אומרים שכל שנתיים זה דור חדש.
היה חשש שמא מתחם השביתה יהיה ריק ממבקרים ואוי לה לאותה בושה. ממש כמו להקות המעודדים המוכרות לנו מסיורי הפוליטיקאים של היום, הוכנו “מבקרים”. אלא שהמוני בית ישראל נהרו ועתה צריך היה למצוא פתרון בדמות הסעות מחניונים חיצוניים ושמירה על הסדר הטוב
אז עבר דור ובגולן קם דור אשר לא ידע. לא ידע כי טרם נולד, או לא ידע כי טרם עלה לגולן. אבל יש דור שידע וזוכר וכעת גם בא לספר. רבים בגולן זוכרים היטב את שנות המאבק ובעיקר, את העשור של שנות ה-90′, אבל כדרכם של זיכרונות טריים, קשה לפעמים למצוא להם תיעוד בכתובים. הם עדיין בבחינת תורה שבעל פה.
במוצ”ש חמים, התכנסו כמה עשרות אנשים בחצר גלריה “זרעים של צבע”, בבית משפחת אחישחר, בגבעת יואב. מקום יפה בפני עצמו, אך זה להזדמנות אחרת, לשמוע ולהשמיע. רובו של הקהל היה הדור הראשון, דור המייסדים מהיישובים השונים ומובילי המאבק, אבל ראינו גם כמה בני ובנות הדור השני, אלו אשר תקופת המאבק היא חלק מנוף ילדותם וגם טיפה נציגות הדור השלישי, זה אשר נולד כאן בשוך הסערה.
במרכזו של הערב, עמדו זיכרונות שביתת הרעב בגמלא, שהתקיימה בחודש תשרי, בדיוק לפני 25 שנה. כמה מן השובתים דאז סיפרו מעט על מאחורי הקלעים של השביתה.
למי שלא זוכר: השנים 93′-94′ היו שנים סוערות. נחתמו הסכמי שלום עם ירדן, רבין פרס וערפאת קיבלו את פרס נובל לשלום, אבל סביבם געשה הארץ. משה פייגלין, למשל, זה מהקנביס, אז מנהיג תנועת “זו ארצנו”, הוביל הפגנות סוערות נגד הסכמי אוסלו, הפגנות שכללו חסימת כבישים ומעצרים נרחבים.
מאבק בסגנון שונה
מתיישבי הגולן ביקשו לנהל מאבק בסגנון שונה. אז מה בעצם היה הרעיון? הסביר יהודה הראל, הוגה הרעיון ואחד מן המיישמים: חיפשנו לעשות מעשה קיצון, אך ללא אופי קיצוני. צעד שיעורר הד חזק, אבל יהווה מקור הזדהות ולא נושא נוסף למחלוקת. גם המקום היה בעל חשיבות. סמי בר לב, אף הוא מהשובתים, הציע את הכפר התלמודי בקצרין. זו הייתה חלופה יותר נוחה, גמלא זו שמורת טבע, על כל המגבלות. אבל לבסוף, ניצח השיקול ההיסטורי. המותג “גמלא” והקשר גמלא-ירושלים הוא דבר שגם היום, תלמידי הגולן מתחנכים לאורו.
אפרת בדיחי, נציגת המגזר הדתי בחבורה, אז עדיין אימא לילדים קטנים, שיתפה בתחושות שלה וגם באנקדוטה אודות חולצה. חולצת ה-T-shirt הייצוגית לא הלמה את קוד הלבוש שלה ולעזרתה, נחלצו יעל ודינה מאורטל, עם שדרוג ייחודי, חולצת שביתה עם שרוולים מאורכים. מעבר לאנקדוטה האופנתית, הוסיפה אפרת, יש בסיפור הזה ביטוי לרוח המיוחדת ששררה בגולן, רוח האחדות. מאבק שמובל על ידי אנשים ממגזרים שונים ובעלי השקפה פוליטית שונה.
נוהגים לדבר על צרכים בסיסיים הנדרשים לכל אדם ולילדים בפרט, אחד מהם הוא בית. צורך זה הועמד בספק באותן שנים. אבל זיכרונות הילדים של אז התמקדו לא בחששות, אלא דווקא בעשייה. בהשתתפות בהפגנות, הדבקת הסטיקרים, המאבק הגדול מנקודת המבט של החייל הקטן
ברוך כהן לא היה בין השובתים, אלא בין אלו שעמדו בין הצללים. שהרי מאחורי הקלעים של כל אירוע ספונטני עומדים מארגנים. במקרה זה, היה חשש שמא מתחם השביתה יהיה ריק ממבקרים ואוי לה לאותה בושה. ממש כמו להקות המעודדים המוכרות לנו מסיורי הפוליטיקאים של היום, הוכנו “מבקרים”. אלא שהמוני בית ישראל נהרו ועתה צריך היה למצוא פתרון בדמות הסעות מחניונים חיצוניים ושמירה על הסדר הטוב.
גבורה אזרחית
נהוג לומר כי המלחמה היא המשכה של הדיפלומטיה ועל משקל זה נאמר גם כי מחאה אזרחית היא המשכה של הפוליטיקה. השובתים ישבו בראש המחאה העממית ומי שהוביל את המאבק בזירה הפוליטית היה אביגדור קהלני, אז חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. קהלני סיפר על השיחות בארבע עיניים שהיו לו עם רבין ועל הקושי שבהליכה עם האמת שלו אל מול הקו המפלגתי. על כך, העיר אורי הייטנר, כי גבורה צבאית היא דבר מוכר ומוערך, אך גבורה אזרחית לא נופלת ממנה.
חגי תשרי זה גם הזמן בו אנחנו נזכרים כל שנה במלחמת יום הכיפורים, פרק טראומתי לא פחות בתולדות ההתיישבות בגולן. קהלני, מסמלי המאבק הצבאי על הגולן, היטיב לתאר זאת בדברו על מעשה ידי האדם להתפאר ועל כך שסימני הטנקים נמחו תחת הפיתוח החקלאי.
איתי לוי דיבר על הזיכרון מהתהליכים שהיו במקביל: מאבק נגד הרס ובמקביל, נטיעה ובנייה. את דבריו חתם בצורך לשמר את הרוח המיוחדת הנוצרת בשעת חירום, גם לימי החולין, נעדרי הסערות. רוח הגולן. בייחוד לאור שנה עמוסת מתחים וקיטוב, כמו אלה שידענו בתשע”ט
חלקו השני של הערב התמקד בדור השני, אלו אשר גדלו לתוך המאבק על הגולן ולימים, קבעו בו את ביתם. את הדור הזה יצגו בפאנל רותם קבלו מקדמת צבי, איתי לוי, מאליעד וחיימקה גרליק, מרמת מגשימים, כיום בנטור. כל אחד מהם חווה את המאבק בנקודת זמן אחרת בחייו.
פסיכולוגים נוהגים לדבר על צרכים בסיסיים הנדרשים לכל אדם ולילדים בפרט, אחד מהם הוא בית. צורך זה הועמד בספק באותן שנים. אבל זיכרונות הילדים של אז התמקדו לא בחששות, אלא דווקא בעשייה. בהשתתפות בהפגנות, הדבקת הסטיקרים, המאבק הגדול מנקודת המבט של החייל הקטן. מהזיכרונות הללו עולה תחושה של גאווה בהשתייכות לגולן. גם עבור הדור הצעיר היה הפרק הזה סוג של כור היתוך.
רוח הגולן
היום, אנחנו כבר לא בשלב הזה, לא מעט גם בזכות אסד האב, יש לציין, שאולי נבהל קצת ממחאה עממית שיכולה הייתה לסכל כוונות מדיניות ולהעמיד אותו בעיני העולם כמי שהתפשר ולא קיבל דבר. מה למדנו מכל זה?
חיימקה גרליק זוכר כילד גם את המאבק הראשון, זה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. הוא דיבר על הצורך לגדול. מסה קריטית של אנשים שתבטל כל יכולת להעלות שוב את סוגיית פינוי הגולן. בראש ובראשונה, להגדיל את קצרין ולהפוך אותה לעיר של ממש.
רותם קבלו דיברה על כוחה של דמוקרטיה, על התחושה שיש לנו היכולת לשנות. איתי לוי דיבר על הזיכרון מהתהליכים שהיו במקביל: מאבק נגד הרס ובמקביל, נטיעה ובנייה. את דבריו חתם בצורך לשמר את הרוח המיוחדת הנוצרת בשעת חירום, גם לימי החולין, נעדרי הסערות. רוח הגולן. בייחוד לאור שנה עמוסת מתחים וקיטוב, כמו אלה שידענו בתשע”ט.
את הערב ליוותה בנגינה אירית ישראלי, שהיטיבה לבחור שירים המייצגים את רוחו ותוכנו של הערב. אחד מהם היה “היו זמנים”, של חיים חפר. בין מילותיו: “עכשיו דבר אין להכיר, על המשלט יושבת עיר, אולי בזכות אותם זמנים”.
מאבקי הדור הקודם מהווים את התשתית לפיתוח הדור הנוכחי. עם בוא החורף הקרוב, נייחל כי הסערות היחידות פה תהיינה סערות גשמים.
