מכירות את זה שהכול משתבש? בטח. עכשיו דמיינו שזה קורה בצרפת. ארבע שעות של אבקות צבע שעפות לכל עבר, במה ענקית, אמנים מתחלפים, המון אנשים רוקדים וכמויות בלתי סבירות של אבק. יצאנו משם מטונפות ומזיעות, אבל עם חיוכים ענקיים על הפנים
מאת: אלונה קוטלז'
יש הרצאת TED שצפיתי בה מזמן, אבל היא עולה לי בזיכרון, מדי פעם. המרצה דיבר שם על רוס מ"חברים" ועל המזל הרע שלו. בפרק מסוים, עוברת עליו שורה של אירועים אומללים, שמוצגים באופן קומי, אבל אם מסתכלים עליהם מנקודת המבט של רוס – אין בהם שום דבר מצחיק. המרצה הסביר שזה הכול עניין של פרספקטיבה.
השבוע, קיבלתי דוגמה חיה. זה קרה ביום שני, כשחברה שלי ואני מצאנו את עצמנו עירומות מחוץ למלון, בארבע בבוקר.
אבל בואו נחזור רגע לשמונה בערב. נסענו לפסטיבל צבע בעיירה קטנה, כשעה נסיעה. ארבע שעות של אבקות צבע שעפות לכל עבר, במה ענקית, אמנים מתחלפים, המון אנשים רוקדים ובעיקר – אבק. כמויות בלתי סבירות של אבק. יצאנו משם מטונפות ומזיעות, אבל עם חיוכים ענקיים על הפנים. כל הדרך הביתה, פִנטזנו על המקלחת, אבל כשסוף סוף פתחתי את הדוש, לא יצאו מים. גם לא מהברז בכיור. ולא מהברז במטבח. עמדנו שם, מכוסות צבע ואבק ובהינו אחת בשנייה בהלם.
חברה שלי התקשרה לבן הזוג שלה, שישן אצל חבר. הוא לא ענה. השעה הייתה שתיים בלילה. גם אחותה, שהייתה אתנו בפסטיבל, לא ענתה. אחרי כמה ניסיונות, הבנו שהישועה לא תגיע מהם. בבניין שלה יש בריכה ולידה מקלחת. הצעתי שנרד לפחות לשטוף את הצבע והאבק. כשהגענו לבריכה, הבנו את הבעיה: היא הייתה סגורה בגלל זיהום והתקלה במערכת המים של הבניין כנראה הייתה קשורה לזה. אוקיי. מה עכשיו? אי שם, בין עצבים לצחוק בלתי נשלט, החלטנו שהפתרון ההגיוני היחיד הוא לנסוע למלון ולהתחנן שיתנו לנו להשתמש במקלחת. נשלם כמה שצריך. השעה כבר הייתה שלוש בלילה.
מתסכל, מופרך ונהדר
פרט קטן על הריביירה הצרפתית: לאנשים פה יש חיים. בשמונה בערב, החנויות נסגרות, אז בארבע לפנות בוקר, לא בדיוק סביר למצוא פקיד קבלה ער. במלון השלישי, ויתרנו. עייפות, מלוכלכות ומכוסות בצבע, נסענו לים. האופציה האחרונה שלנו הייתה מקלחות החוף.
הלכנו כמה דקות על הטיילת, עדיין לא ממש מעכלות שבמקום לישון אנחנו מתרוצצות בעיירה באמצע הלילה, כשחברה שלי נעצרה פתאום. "מה זה?", היא שאלה. מעבר לגדר של מלון דירות, עמדו שתי מקלחות חוץ. שתיהן עבדו. לא היו מים חמים. אף אחד לא ענה לנו. אבל בשלב הזה, כבר לא היו לנו הרבה אפשרויות.
נכנסנו עם הבגדים. זרקנו מבטים לכל עבר, לוודא שאף דייר לא מתעורר, שהאבטחה לא מגיעה ושאף עובר אורח לא מחליט להסתובב דווקא עכשיו בטיילת. אבל היה שקט מוחלט. השעה הייתה ארבע בבוקר והסצנה הייתה כל כך פסטורלית וסוריאליסטית, עד שבשלב הזה פשוט התחלנו לצחוק.
מכירות את זה שהכול משתבש לטובה? בדיעבד, זו הייתה אחת החוויות הכי טובות שהיו לנו בטיול. דווקא הלילה הלא-צפוי, המתסכל והמופרך הזה הוא זה שניקח אתנו ובכל פעם שניזכר בו, נחייך. כי באותו לילה, היינו דמויות בסדרה. אומנם דמויות אומללות, אבל לפחות היה קומי.
