הקשר בין פרשת "תצווה" לפרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק" חייב להעמיד סימן שאלה: למה הגאולה דורשת מאתנו לעמוד קודם מול המראה?
השבת הקרובה מזמנת לנו מפגש כמעט אבסורדי. מצד אחד, אנו קוראים את פרשת "תצווה", פרשה שכולה אסתטיקה, דיוק ו"הוט קוטור" אלוקי. התורה מקדישה פסוקים ארוכים כדי לתאר את בגדי הכהן הגדול – זהב, תכלת, ארגמן ותולעת שני. עיסוק אובססיבי כמעט ביופי, בטהרה ובהכנה פנימית וחיצונית לקראת שירות בקודש. מצד שני, מיד לאחר מכן, אנו מוציאים ספר תורה נוסף וקוראים את פרשת "זכור". שם, האסתטיקה נגמרת. שם אנו מצווים לזכור את עמלק, האויב האכזר, הציני והמלוכלך ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית ולצאת נגדו למלחמת חורמה.
השאלה המרכזית שצריכה להטריד כל אדם שקורא את השילוב הזה היא: מה הקשר? למה רגע לפני שאנחנו נדרשים להתבוסס בבוץ ובדם של המלחמה מול הרוע המוחלט, התורה דורשת מאתנו לעסוק בבגדי משי, בפעמוני זהב ובהיטהרות? האם הדרך לנצח במלחמה אכזרית עוברת דרך חייטות עילית ותיקון המידות?
לגשת מיד לעבודה
כדי להבין את המתח הזה, כדאי להיזכר בסיפור חסידי נפלא על רבי אברהם יהושע השיל מאפטא, הידוע בכינויו "האוהב ישראל". מסופר עליו שבארונו הייתה מונחת תמיד מזוודה קטנה ובתוכה סט בגדים מיוחד ומהודר, שנתפר כולו על פי ההנחיות המדויקות של בגדי הכהן הגדול, מפרשת "תצווה". כשנשאל לפשר הדבר, ענה הרבי בפשטות: "אני מאמין באמונה שלמה שכל יום עשוי להגיע המשיח. כשזה יקרה, ויבנה בית המקדש, לא יהיה לי זמן לחפש חייט. אני חייב להיות מוכן, לבוש וטהור, כדי לגשת מיד לעבודה".
הגאולה אינה אירוע שרק "נוחת" עלינו מלמעלה; היא דורשת מאתנו להיות לבושים ומוכנים לקראתה. אי אפשר לנצח בחוץ, אם הפנים אינו טהור.
הסיפור הזה, עם החיוך שהוא מעלה, מקפל בתוכו אמת אסטרטגית עמוקה. הרמב"ם, בהלכות מלכים, משרטט את דמותו של הלוחם היהודי היוצא לקרב. בניגוד לתפיסה הצבאית הרגילה, הרמב"ם לא מסתפק רק בכשירות פיזית, או בנשק משוכלל. הוא פוסק שהלוחם חייב "לפנות מלבו מכל דבר" ולדעת שהוא נלחם על ייחוד השם. כלומר, הניצחון בחוץ תלוי לחלוטין בטהרה בפנים. אי אפשר לנצח את החושך של עמלק, אם הפנס הפנימי שלנו עכור במידות רעות, באגו, או במחלוקות.
תשתיות הטהרה והחוסן
כאן נכנסת לתמונה משנתו של הראי"ה קוק. הרב קוק מסביר שעמלק מייצג את הציניות המושלמת, את הניתוק בין הרוח לחומר, ואת "קירור" האמונה (מלשון "אשר קרך בדרך"). התשובה לעמלק אינה רק הפעלת כוח נגדי, אלא בניית אלטרנטיבה של קדושה, המחברת בין החומר לרוח. בגדי הכהונה, היופי החיצוני שמשקף טהרה פנימית – הם הם הנשק הסודי שלנו. ככל שאנחנו מדויקים יותר, טהורים יותר במידותינו ובמעשינו, כך הציניות של עמלק מתרסקת.
כשאנו מתבוננים על החברה הישראלית כולה היום, על העשייה הציבורית והאתגרים העומדים לפתחנו, הדברים מקבלים משמעות מוחשית מאוד. אנו נמצאים בעיצומה של מערכה היסטורית. האויב בחוץ ברור והאתגרים הביטחוניים והחברתיים אדירים. במצבים כאלה, קל מאוד לשקוע בניהול משברים טקטי ולוותר על ה"אסתטיקה" של החיים עצמם – על צורת הדיבור שלנו, על הערבות ההדדית ועל טוהר המידות הציבורי והפרטי.
אבל דווקא עכשיו, תפקידה של הנהגה – ברמה הלאומית, הקהילתית והדתית כאחד – הוא לבנות את תשתיות הטהרה והחוסן. רק בשבוע שעבר, ראינו דוגמה חיה לכך, כאשר ראש הרשות שלנו פרסם פוסט מפרגן לראש רשות שכן ובו הדגיש את שיתוף הפעולה ביניהם לטובת האזרח. הפוסט הזה הכה גלים, הודהד על ידי אנשי ציבור נוספים והוכיח עד כמה הציבור צמא למנהיגות שמורידה להבות. בימים אלו, היכולת לעבוד יחד ולמצוא את עמק השווה למען הכלל אינה פריבילגיה – היא חובה. זוהי בדיוק אותה "אסתטיקה" מנהיגותית שעליה מדברת התורה. זוהי הכביסה הפנימית של האומה, רגע לפני שאנחנו צועדים אל תוך ימים גדולים של גאולה.
לדייק את עבודת המידות
השילוב של פרשת "תצווה" ו"זכור" מלמד אותנו כלל ברזל אסטרטגי: העומק של עם ישראל לא נמדד רק במחסני התחמושת שלו, אלא ביכולת של כל אחד ואחת מאתנו לדייק את עבודת המידות שלו. אי אפשר לדרוש ניצחון מוחלט על הרוע בחוץ, אם אנחנו משאירים כיסי רוע, ציניות ומחלוקת בתוכנו.
אנו עומדים בפתחה של תקופה הרת גורל. האוויר רווי בציפייה ובמתח. כדי להיות ראויים לגאולה הזו, ולעמוד זקופים מול כל עמלק שיקום עלינו, אנחנו צריכים קודם כול לעמוד באומץ מול המראה. לצחצח את המידות, לטהר את הכוונות, לוודא שהמוסדות שלנו נקיים משיקולים זרים ולהכין את "בגדי השרד" של הנשמה שלנו. רק כשהפנים טהור לחלוטין, הניצחון בחוץ מובטח.
שבת שלום
