זהו אלבום הבכורה של “מרקש בלוז”, הרכב דרומי, אני מנחש. השיקו אותו בפסטיבל הבלוז של תל אביב, שהתקיים בחודש שעבר. ארבעה נגנים, אחד גם שר, זה שכותב ומלחין הכול, דודי גבאי. עמיר לב ייעץ מוזיקלית והפיק.
גבאי כותב שירה מודרנית. אני ממש לא מתפלא על החיבור עם עמיר לב. כתיבה דומה. קטעי תמונות, פה ושם, קצוות פרומים והאחריות ללקט את הפרטים לכדי סיפור מוטלת על המאזין. תרגיל נחמד, בעיקר אם אתה ממש לא מעוניין שיבינו אותך. זו לא מלאכה מאוד קשה, לפעמים אפילו אפשר ליהנות מזה. גבאי חופר את עצמו לעומק בשירים האלה אבל שוב, כל אחד יכול לחבר את קצוות החוטים איך שבא לו ולקבל את הסיפור שלו.
אהבתי בעיקר את “הבלדה על הֶפְּטוּם זרהום” (צריך להיות – הבטום), האריתראי שנורה בשוגג וחטף גם מההמון המסתער, תוך כדי הפיגוע ההוא, בתחנה המרכזית של באר שבע, לפני כשנתיים. הוא מת, אם לא ידעתם והשאיר אישה ותינוקת. יפה ש”מרקש” זכרו אותו והבליטו בשיר הזה את העוול הנורא, כמו גם את המצב האיום והעצבים-על-הקצה שתקופת פיגועים יודעת לייצר.
“מרקש בלוז” זה שם נחמד, אבל אין הרבה בלוז בדיסק הזה, גם לא יותר מדי מרקש. יותר פולק-אתני, שמדגיש בעיקר גיטרות אקוסטיות (דודי גבאי) וכינור (עוואד אבו שני). הלחנות מהורהרות משהו, די שטוחות, לא מתפתחות ולא נשארות באוזן. זה כנראה תקליט שמבקש מספר האזנות ברצף.
לדודי גבאי יש קול גבוה והוא זורק את המילים ומזכיר קצת את יורם חזן מ”כנסיית השכל”. גם סגנון השירה והתוכן מזכירים קצת. לא שזה רע.
ויש גם בלגן נפלא בכל הקשור לצד הטכני של ההוצאה לאור. לדיסק מצורפת כמובן חוברת מילים. עכשיו יש שירים בשלושה מקומות: בדיסק שאתה שומע, בחוברת המילים שאתה מחזיק ביד ועוקב ובגב העטיפה – שמות השירים. אין קשר בין השלושה. סדר השירים שונה ואתה קופץ ממקום למקום, מין משחק כזה. יש גם שירים שמוקלטים פעמיים, לא גרסאות שונות וגם פטנט חדש: שרים רק חלקים מהשורות הכתובות. נאווה בז’ה שחתומה פה על עריכת טקסט והגהה הניחה למשפט כמו “תשיעי לספטמבר יום אפור…” לחמוק מתחת לרדאר שלה. צריך להיות “התשעה בספטמבר” וזה לא הפספוס היחיד שלה.
“אשקלון”, אם לסכם, הוא דיסק לא קל לעיכול ו”מרקש בלוז” צריכים מנהל שיעשה להם סדר.
“מתת ועוגן” – נדב הולנדר
אלבום הבכורה של נדב הולנדר, שמנגן עם אלון עדר ולהקה, המוזיקאי שמאחורי ההצגה “מייקל” ומאחורי “אבי הזמר”. הולנדר, כישרון מוכח, מנגן כאן על כל הכלים (לבד מכינור וחצוצרה) ונותן עשרה שירים, שכתב, הלחין, עיבד, הפיק, חיתל ולימד ללכת. “מתת” ו”עוגן” הם שני האולפנים שבהם הוקלט הדיסק.
הולנדר כותב שירים מתוחכמים ומתחכמים בסגנון של יוני בלוך. קצת מחשבות נונסנס, הומור דק, ציניות מלמעלה וקצת אבקת ביקורת עצמית. השיר “אופניים” הדהד לי את “בן בסט”, של אולארצ’יק.
גילוי נאות: כשאני כותב שמישהו מזכיר מישהו, אין הכוונה להוריד מערכו. אני מנסה כך למקם לכם איפה נמצאת היצירה שאני מסקר כרגע, כי הרי אני לא יכול להדביק לכם פה העתקים קטנים מהדיסק.
לאורך כל הדיסק, קיבלתי מהולנדר את התחושה שאני פטור מלהתייחס ברצינות ליצירה הזאת שלו. לקחתי.
הוא מנגן נפלא, מעבד נהדר ושר הרבה פחות טוב. דיסק כיפי, מעלה חיוך ומגלה כמה נקודות מבט מעניינות על העולם.
