“ארול אחד”, הביוגרפיה של מאיר אריאל, המשורר הזמר, פרי עטו של פרופ’ נסים קלדרון, חקרנית, מלמדת, מקיפה ופותחת עוד ועוד חלונות, עיליים ותת-קרקעיים, אל משנתו ונשמתו של מי שהתעלס באהבים עם העברית והיא נתנה לו

זמן רב ציפיתי ללידת הספר הזה. לאחרונה יצאה הביוגרפיה של מאיר אריאל, המשורר הזמר, פרי עטו של פרופ’ נסים קלדרון, “ארול אחד”.

ציפיתי, קראתי בשקיקה ולא התאכזבתי. ספר מרתק, המתאר באופן מרתק את סיפור חייו המרתק של אדם מרתק, של אמן מרתק.

סיפור חיים, שמצד אחד הוא סיפור על אדם אהוב, שכל ימיו היה אהוב, שחיוכו ומבטו וההומור שלו, הומור “הליצן המשתומם”, כבש לבבות וכיסה על חולשותיו בעיני הסובבים אותו ובעיני עצמו, מילדותו ועד בגרותו. זהו סיפור של גאון, משורר דגול, על התפתחות יצירתו, על אופן היצירה, על ההשפעות עליו –  בעיקר של אלתרמן ובוב דילן ואף של חברו הצעיר, שלום חנוך. זהו גם סיפור חיים טרגי של אמן מוכשר, שיצירתו הייתה מוערכת מאוד בקרב האמנים והמבקרים, אך לא פרצה לקהל הרחב; על התסכול העמוק של האמן מן העובדה הזאת וכיצד היא השפיעה על נטיותיו הדיכאוניות, ולעתים אף האובדניות, וכיצד היא הביאה אותו בשנותיו האחרונות לדעיכה אישית (אם כי ממש לא לדעיכה יצירתית, נהפוך הוא – אלו ימי שיאה של יצירתו), להסתגרות, לעתים להתנהגות מוזרה והתבטאויות הזויות, עד מותו הטרגי, בגיל צעיר כל כך, פחות מ-58. חסר היה לי פרק נוסף, על הפריצה הגדולה שלו לקהל הרחב, מיד אחרי מותו; אני יכול להעיד על הופעה שלו, שהחלה בפני עשרה אנשים ורובה הייתה בפני ארבעה אנשים ופתאום החל למלא שנה אחרי שנה את קיסריה, רק אחרי מותו. אחרי מותו הייתה לו עדנה.

קריאת הספר, הגם שהייתה בראש ובראשונה קריאה של רומן מרתק, הייתה גם עיון בספרות מקצועית. קראתי על אדם שאת יצירתו חקרתי, את סיפור חייו אני מכיר, מה עוד יש לי ללמוד? למדתי המון. למדתי על אודותיו דברים שאותם הבנתי באינטואיציה, מתוך ניתוח שירתו והמחקר של קלדרון אושש אותם בעבורי. למדתי גם דברים שכלל לא ידעתי

התיאור שתיארתי על הדעיכה שהביאה אל מותו, סותרת את הפרק על מותו, המסיים את הספר (מלבד האפילוג של שלום חנוך). מאיר אריאל מת מקדחת הבהרות ומאי-זיהוי רשלני של המחלה, כיוון שכמה מסממניה לא הופיעו אצלו. הוא לא הזניח את עצמו, הוא טיפל בעצמו וכך גם משפחתו. המוות היה לגמרי במקרה, ללא כל קשר למצבו הנפשי. איני בטוח שכל העוסקים בקשרי גוף ונפש יחתמו על המסקנה ומלבד זאת, למה לתת לעובדות לקלקל מיתוס טוב?

נקודה חשובה מרכזית בדמותו של אריאל, החמיץ קלדרון, לטעמי. הוא החמיץ את המורכבות והמקוריות של השקפתו הפוליטית, ש”אמנם הוא לא הולך בתלם” גם בנושא זה, וגם בו הוא “לכל הכיוונים נפתח”. לסוגיה זו אקדיש מאמר נוסף, בשבוע הבא.

אחריות הקורא

ניסים קלדרון הוא מחוקרי הספרות החשובים בישראל וטוב שאת הביוגרפיה של מאיר אריאל כתב חוקר שירה. כך, סיפור חייו של האמן הולך בד בבד עם ניתוח ספרותי של יצירתו. שירתו של מאיר אריאל מורכבת מאוד, עמוקה מאוד, עמוסה ברמזים, ברבדים רבים, בפשט ודרש, בדרש על הדרש, ברמז ובסוד. לעתים, אני מדמה אותה למעין מזוודה עם תחתית כפולה, שלתחתית הכפולה עוד תחתית כפולה, או לתל שיש בו כמה שכבות ארכיאולוגיות. לכן, גם אם פתרתי ופענחתי שיר שלו, תמיד אחזור אליו לחפש מה עוד מסתתר בתחתית שמתחת לתחתית.

כך, לצד תיאור סיפור חייו של מאיר אריאל, קלדרון מתאר את סיפור יצירתו דרך ניתוחה ביד של כירורג מיומן וחכם. לספרו של קלדרון, שותף גם המוסיקולוג, פרופ’ עודד זהבי, שמעניק לספר את הניתוח המוסיקלי של יצירתו של מאיר אריאל ואת דמותו כמלחין.

לאורך השנים, עסקתי הרבה ביצירתו של מאיר אריאל, ניתחתי שירים רבים שלו, כתבתי מאמרים על שיריו, שידרתי ברדיו פינות ותכניות על יצירתו, ערכתי ערבים על שירתו באורטל, רצתי במופע על יצירתו היהודית, עם עופר גביש וכעת אני רץ (בעצלתיים, לצערי), במופע עם בנו אהוד אריאל – “מאיר לעולם כולו”. חברי, עופר גביש, חוקר הזמר העברי, מגדיר אותי “מאירולוג מדופלם”. לכן, מבחינתי, קריאת הספר, הגם שהייתה בראש ובראשונה קריאה של רומן מרתק, הייתה גם עיון בספרות מקצועית. קראתי על אדם שאת יצירתו חקרתי, את סיפור חייו אני מכיר, מה עוד יש לי ללמוד? ובכן, למדתי המון. למדתי על אודותיו דברים שאותם הבנתי באינטואיציה, מתוך ניתוח שירתו והמחקר של קלדרון אושש אותם בעבורי. למדתי גם דברים שכלל לא ידעתי.

בניתוח הספרותי של שיריו, נגע קלדרון בשירים שאף אני עסקתי בהם. שמחתי לקרוא ניתוחים שלו המאוששים ניתוחים שלי, שמחתי לא פחות מניתוחים שלו שפתחו לי צוהר לרובד נוסף של שיר ושמחתי גם לפגוש ניתוחים שונים משלי, כי זו משמעותה של שירה גדולה – מרגע כתיבתה, היא עוברת לאחריות הקורא, וניצוץ המפגש בין הקורא והכותב יוצר אותה מחדש. אך טבעי, ששני קוראים המתעמקים בשיר, מזוויות שונות, מוצאים בו דברים אחרים.

“את תלכי” – “אל תלכי”

בספרו, הפנה נסים קלדרון את הקורא, בהערת שוליים, למאמר שכתבתי בטור זה לפני למעלה מעשור ובו ניתחתי את שירו של מאיר אריאל – “שדות גולדברג”. במאמר, “צופן אריאל” שמו, הצעתי לראות בשיר דיאלוג עם שירה של לאה גולדברג “את תלכי בשדה” (“האמנם”). דומני שבאותו מאמר הוכחתי את התזה. מכל מקום, היום הניתוח הזה מקובל כאקסיומה.

קריאת הביוגרפיה הביאה אותי לידי תובנה חדשה על השיר. תובנה שאינה מופיעה בספר, אך נובעת מהעמקת היכרותי עם אריאל, בעקבות קריאת הספר. תובנה שאינה סותרת את הבנתי את השיר עד כה, אלא חושפת שכבת קרקע, המעניקה לו משמעות נוספת. תובנה הנותנת מענה לשתי שאלות הנוגעות לשיר. האחד הוא מיהי “ילדתי שלי”, שאותה מזהיר מאיר אריאל לבל תצא לשדה המוזהב, לבל תתפתה למקסמי השווא?

כך כתבתי ב”צופן אריאל”: “לאה גולדברג כותבת כנערה תמה, השואפת אל המרחב ואל האהבה, שואפת לפרוץ את הגדרות והאיסורים ואריאל משיב לה כאדם בוגר ומפוכח, המבין את הכמיהה הזו ‘לב נודד אל מבוע, אל שלחייך פרדס רימונים (עם פרי מגדים) כפרים עם נרדים’ (התכתבות עם שיר השירים), אך מתריע ומזהיר אותה מפני הסכנות שבשדה המוזהב וקסם השווא של אהבת הבוסר.

“‘את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט השריפות’, כותבת גולדברג, ואריאל משיב לה: ‘ילדתי שלי, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב’. לאה גולדברג הולכת ‘כהלך התם’ ושרה על ימים שיבואו ‘בסליחה ובחסד’ ואריאל מזהיר מפני ה’כזב’ וה’אכזב’. היא מוקסמת מהשדה, והוא מזהיר מפני ‘הוא יקסום לך אלף גוון’. היא שרה על ‘שלפי-שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם’ והוא מזהיר מפני שריטת הלב ‘רק לבך הנמרץ נמרט, נשרט ונמחץ’. היא נפעמת מהשמש הנראית ‘בראי השלולית הזהוב’ והוא מזהיר מפני קסם הזהב ‘הוא ימכור לך אלף גוון/ בחידת מרחקיו/ אך בכל מקום לבו אוון’. היא נלהבת מהמטר שישיגה, והוא מזהיר אותה במשחק מילים ‘הוא יביא לך מטר רץ’. היא רוצה ללכת ‘כהלך התם’ שהרי ‘פשוטים הדברים… ומותר בם לנגוע’. הוא מתריע שהדברים לא כל כך פשוטים והתמימות מסוכנת ‘הוא ימכור לך מרחב… הוא ימכור אם ואב’.

האם כתב אריאל את השיר לנערה ספציפית, אותה דימה למשוררת השרה את ‘את תלכי לבדך’?”

את השאלה הזאת השארתי פתוחה.

ושאלה נוספת: מה פירוש “צל עלי בננה”, בפסוק “פרדס חנה כרכור צל עלי בננה”. פרדס חנה וכרכור זה ברור. זאת תבנית נוף מולדתו של מאיר אריאל, בן קיבוץ משמרות. זה המקום בו חי ב-44 השנים הראשונות לחייו ושוב – בשנה האחרונה של חייו, בפרדס חנה. אבל מה זה “צל עלי בננה”?

פעמים רבות, סיפר יואב קוטנר שכאשר הוא הפנה את השאלה למאיר אריאל, הפנה אותו אריאל חזרה ל”הוא ייתן לך רעננה… פרדס חנה… צל עלי בננה”. “מה אתה שומע בסוף כל שורה?”, הוא שאל את קוטנר והשיב בעצמו: “נה”. קוטנר מספר שהוא ליווה את התשובה בתנועת אצבע מגונה, ואמר: “נה. זה מה שהוא ייתן לה”.

התשובה הזו של מאיר אריאל היא ברובד “הליצן המשתומם”, אך הליצן המשתומם נוהג לכסות על רובד עמוק יותר, ליצני פחות.

את הרובד הזה אנסה להציע מתוך רעיון שעלה בי עם קריאת הביוגרפיה, והוא מעניק משמעות נוספת לשיר כולו.

ביניים: הבננה

בספר, מתוארים משברים רבים ועמוקים שחווה מאיר אריאל; דיכאונות, בריחות, הרס עצמי. על אחד המשברים הקשים ביותר, אולי הקשה מכולם, סיפרה אשתו, תרצה אריאל: “מאיר יצא למילואים וחזר מחופף לגמרי. זה לא היה אותו מאיר, הוא ירד מהפסים. אני לא ידעתי על המשבר הזה שמתגבש בו, תמיד הוא היה מסוגר עם הכתיבה שלו ואני עצמי הייתי שקועה בלחפש את עצמי ולחפור בעלבונות שלי. בדיעבד, אני יודעת שהוא היה שקוע אז ברומן, שאסור היה שיתרחש. הוא בא ואמר לי, ‘תרצה, בואי נפסיק את ההצגה. אני לא אוהב אותך ואת לא אהבת אותי אף פעם’. לא האמנתי למשמע אוזניי. הייתי מוכנה לקבל את הכול ולא הצהרה כזו. אמרתי לו ‘אין לי מושג על מה אתה מדבר, אתה צריך ללכת לראות בעל מקצוע, אבל מהר כי אני בהיריון’. למרות שמאיר לא מאמין בפסיכולוגים, שכנעתי אותו שילך. אמרתי לו, ‘יש לנו שני ילדים, הם עברו מספיק. אני הייתי בשנת חופש, אתה היית בשנת חופש, הילד הבא בדרך’. הוא התרצה והלך לפסיכולוג. אחרי כמה פגישות, הפסיכולוג הזמין אותי ואמר לי שמאיר במצב נפשי קשה ולא ברור מה הגורמים ואיך יוצאים מזה וזה לא הזמן להוסיף ילד למשפחה. למרות שרציתי את הילד ורציתי את מאיר, חזרתי הביתה נסערת, כמו שאני יודעת להיות ואמרתי לו שחשבתי על הנושא, ואם הוא מתכוון, אחרי הכול, גם לאבד את השפיות ולהיהפך לי לבננה, אני לוקחת תיק ומסתלקת. זה היה לילה עם הרבה צעקות והרבה דמעות והרבה דיבורים קשים. לא עברו כמה ימים והוא התעשת. ירד מכל השיגעון וחזרנו לתפקד. רק כעבור שנים, הוא הודה לי שה’בננה’ שלי ניערה אותו. אז הוא קיבל את ההחלטה שהוא לא עוזב אותי לעולם”.

בום! הכתה התובנה בראשי. אאוריקה! סוף סוף מצאתי את הבננה שחיפשתי כל השנים, הבננה מ”צל עלי בננה”. התובנה הזו פערה באחת תחתית כפולה נוספת בהבנת “שדות גולדברג”.

ביניים: “לא, אינני הולך…”

מיהי הנערה שמאיר אריאל שר לה “אל תלכי לבדך בשדה המוזהב”? מיהי אותה “ילדתי שלי”, שהוא מזהיר אותה מפני מקסם השווא של השדה המוזהב?

“הוא ימכור לך מרחב

השדה המוזהב.

“הוא יקסום לך אלף גוון

בחידת מרחקיו

אך בכל מקום ליבו אוון

הוא לעינייך זב כזב

זב אכזב.

…

“ילדתי שלי

אל תלכי לבדך

הוא ימכור אם ואב

השדה המוזהב”.

“ילדתי שלי” היא… מאיר אריאל עצמו. הוא שר את השיר לנפשו הסוערת, המפוזרת, מחפשת הריגושים… לנפשו הקרועה, שלכל הכיוונים נפתחת והתשוקה לכל כיוון אותה הורסת, כפי שכתב ב”נשל הנחש”. “רק לבך הנמרץ נמרט נשרט/ ונמחץ” – הוא שר לנפשו.

כמו ב”נשל הנחש”, גם כאן נפשו הסוערת קרועה בין השאיפה לבית, לשורשים, לנוף ילדות, למשפחה, לאישה, לילדים, לבין השאיפה אל המרחב, אל ההרפתקה, אל הסערה, אל השדה המוזהב.

“לב נודד אל מבוע,

אל שלחייך – פרדס רימונים

כפרים עם נרדים”.

ב”שדות גולדברג”, עת הוא מתכתב עם שירה של לאה גולדברג, הוא מזהיר את נפשו הסוערת מפני יצר ההרס שבהיקסמות מפיתויי הכזב של השדה המוזהב. כי הקסם הזה עלול למכור את אבהותו, את אימהותה של אשתו ואם ילדיו, “הוא ימכור אם ואב”. בסופו של דבר, הקסם הזה עלול להפוך אותו ל… בננה.

הוא בוחר בעוגנים של החיים – הבית, המשפחה, האישה, הקיבוץ, נוף הילדות, “פרדס חנה כרכור”, המגוננים עליו ומעניקים לו צל עלים, השומר עליו מפני “הבננה” שבתוכו.

התובנה הזו פירשה לי שורה נוספת בשיר, שאותה התקשיתי לפענח עד כה.

כל השיר הוא בגוף שני, הוא פונה אל “ילדתי שלי” ופתאום, ללא כל הקשר, הוא שתל רמז בשורה אחת המופיעה בגוף ראשון: “לא, אינני הולך בשדה המוזהב”.