לכל חצר, מסתבר, יש סיפור משלה ויהודית וינגרד מצלמת אותו. בימים של מגבלת המרחק, יצאה יהודית לצלם חצרות בקצרין. “את רואה בחצרות את הסיפור של האנשים“
יהודית וינגרד (74), תושבת קצרין מזה 32 שנים, לא ציפתה להתעורר בוקר אחד ולהיות בסגר בעקבות משבר הקורונה. אחרי שנים של עבודה כמורה לאנגלית, בביה“ס “נופי גולן” ומאז יציאתה לפנסיה, דואגת יהודית להיות בעשייה ולנצל כל רגע בתחביב החדש–ישן שלה – צילום. מה שמייחד את צילומיה של וינגרד הם חצרות התושבים והמחשבה על היצירה בימים בהם 1000 מטר היה המרחק המרבי ליציאה מהבית על פי חוק.
איך התחלת לצלם בתקופת הקורונה?
יהודית: “אני ואישי, אנחנו המפיקים של פסטיבל ‘סולם יעקב‘ וכרגע, אין פסטיבלים ואנחנו בבתים והמוטו שלי בחיים הוא תמיד להיות בצד החיובי, לחפש את הטוב בכל דבר. הבנתי שאני לא יכולה לשנות את הקורונה ויש דברים שהם לא בשליטתי וחיפשתי משהו חיובי לעשות ולהיות שמחה. בכל סגר, תכננתי לעצמי משימות, על מנת שיעבור לי הזמן בכיף ואני מאוד אוהבת לצלם, בדרך כלל נופים וטבע“.
בגלל הסגר, הייתי תקועה ורוב הזמן הייתי בעיר. הסתובבתי בקצרין והתחלתי לצלם תמונות של העיר. הייתי מצלמת כל יום וראיתי שיש חצרות שמשכו לי את העין. התושבים בעיר משקיעים בחצרות, אז עמדתי מרחוק וצילמתי דברים מיוחדים
איך חשבת לצלם חצרות של בתים? מה עניין אותך?
“בגלל הסגר, הייתי תקועה ורוב הזמן הייתי בעיר. הסתובבתי בקצרין והתחלתי לצלם תמונות של העיר. הייתי מצלמת כל יום וראיתי שיש חצרות שמשכו לי את העין. התושבים בעיר משקיעים בחצרות, בעיקר בשכונות הוותיקות, אז עמדתי מרחוק וצילמתי דברים מיוחדים. לאחר מכן, ראיתי שיש דף פייסבוק של התושבים, אז העליתי לשם תמונות והייתה התלהבות ואחד התושבים אמר לי ‘יהודית תבואי לצלם בחצר אצלי‘”.
והלכת?
“כן, התרגשתי לקבל הזמנה ולהיכנס לצלם בחצר של מישהו. זה היה לי כיף וגם להכיר מישהו עשה לי טוב. אני שנים רבות תושבת העיר ומעט מאוד אנשים אני מכירה, אז שמרנו על מרחק ומסכה, אבל האפשרות לאינטראקציה בימי הסגר עשתה לי טוב“.
כל אחד והטעם שלו
מה את יכולה לומר על חצרות התושבים?
יהודית: “לכל חצר יש סיפור משלה. כל חצר היא לפי האדם שמעצב אותה. אני מאוד מעריכה את זה שאנשים מקשטים את הסביבה שלהם ויש בתים נורא קטנים וצנועים, שהם גם מקושטים ממש יפה, כל אחד והטעם שלו. ישנה חצר שהדגש הוא על תשמישי קדושה, חצר אחרת מעוצבת בעיקר מצעצועים ואחרת – מקרמיקה. את רואה בחצרות את הסיפור של האנשים“.
איך היו התגובות סביבך?
“התגובות היו חמות, לא ציפיתי לתגובות כאלה. כשהעליתי את התמונות לפייסבוק הפרטי שלי, חברים שלי מחו“ל, וגם מהארץ, הגיבו שהם רוצים לבקר בקצרין בעקבות התמונות שלי ואפשר לומר שלי, אישית, בפן האישי, הקורונה עשתה טוב. היא הוציאה ממני את המיטב בצילום ובעריכה“.
חשבת להמשיך עם צילום החצרות גם לאחר ימי הסגר?
“הייתי מאוד רוצה להמשיך לצלם חצרות, גם בשכונות החדשות. הבעיה היא שהחצרות סגורות ואי אפשר לעמוד מבחוץ ולצלם ואני לא מכירה את האנשים. אני מקווה שדרך ‘שישי בגולן‘, אולי יהיה מישהו שיזמין אותי לצלם אצלו“.
חשבת לפתוח תערוכה, לעשות משהו מעבר לפייסבוק עם התמונות?
“אני יותר אוהבת את הטיולים והעשייה עצמה סביב הצילום, פחות חושבת על תערוכות. הצילום עושה לי טוב והתגובות החמות שאני מקבלת הן הבונוס ליצירה שלי בימי הקורונה“.
אז אפשר לומר שהקורונה עשתה לך טוב?
“הקורונה אפשרה לי לגלות את המרחב הציבורי סביבי, קצת מעבר למה שהכרתי, עד היום. אני באמת מאמינה שצריך למצוא את הטוב בכל דבר. החיים נפלאים וצריך לנצל כל רגע“.
תושבים המעוניינים שיהודית תצלם את חצר ביתם מוזמנים לפנות אליה באמצעות המייל: ycv.nlp@gmail.com
